לכבוד

חברי הקבינט המדיני ביטחוני

שלום רב,

הבוקר שוב נורו טילים מרצועת עזה לעבר יישובים ישראלים.

לפני כשלושים וחמש שנים עלו הוריי מצרפת וממרוקו לישראל בלהט ציוני להיות שותפים בבניין המדינה. אבי שהיה רופא צעיר, התבקש על ידי הסוכנות להצטרף לבית החולים בנהריה שהיה כולו צריפים מעץ והיה זקוק לתגבור של רופאים. בשכונות 'שפרינצק' של עולי גרוזיה, שוכנו הוריי ואני התינוק בדירות עמידר.

כילד בעיר על גבול הצפון, רעש האזעקות המתריעות על בואם של ה'קטיושות' לעבר העיר עד היום צורם באוזניי. הריצה למקלט, המבט של אמא שנמצאת לבד כי אבא בבית החולים הינם תמונות וחוויות שאי אפשר לשכוח.

בהמשך חיי הבוגרים, זכיתי לשרת כקצין ומפקד ביחידת אגוז וחטיבת גולני במשך תקופה ארוכה. בדרך למבצעים בלבנון מנהריה או מקריית שמונה ראיתי אני את מבטם של האימהות והילדים בדרך למקלט, אך התחושה הייתה אחרת.

ידעתי שאני חוצה את הגבול ברגל או במסוק כדי להחליף את המבט הזה למחייך. נכון הבנתי שלא בטוח אחזור, אך האמנת שעכשיו תורי להיות בחזית על מדים ולא הילדים בשכונת עמידר.

כך גם במבצעים ברצועת עזה, בחומת מגן, מלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה, לנו המפקדים והחיילים היה ברור שתפקידנו להיות מול האש ולא האזרחים, הרי זו מדינה ריבונית.

תחליטו להפסיק את זה

מכובדי השרים, אל תתנו לארגוני הטרור והחמס להפוך את תושבי הדרום חלק נספח למדינת תל אביב והמרכז. ברגעים אלו ממש יושבות משפחות דרומיות שגם הן עלו מקצוות עולם כדי לחיות כאן במדינת היהודים. תפקידם של 'מקבלי החלטות' הוא לקבל החלטות. מדינה לא יכולה לספוג פגיעה כזו בוטה שוב ושוב לאורך שנים, במיוחד שאזרחיה מסכנים בכך את חייהם.

כילד שחווה מציאות זו, כמפקד וקצין שעמד בחזית וכיום כמי שמבקש לפעול במרחב הפוליטי והציבורי, אני דורש מכן לקחת אחריות ולאפשר לצה"ל להכות עד כלות בארגוני הטרור בשטחם. הציבור הישראלי חזק, צה"ל יכול, עכשיו תורכם להחליט.

בכבוד רב

רס"ן במיל' יוני שטבון