על אובדן האידיאולוגיה: "עזה כמוות אהבה"

בספר הבכורים של אור יזרעאלי 'עזה כמוות אהבה' מעלה הסופר על השולחן את היחס בין האדם הפרטי לבין האידיאולוגיה של ההתנחלויות. האם יש סתירה בין השניים?

על אובדן האידיאולוגיה: "עזה כמוות אהבה"
  פרט או כלל? עטיפת הספר

הדיון הציבורי אודות מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון מתנהל, על-פי רוב, בשני מוקדים מרכזיים: הכללי והפרטי, ההתנחלות והמתנחלים.

ההיבט הבטחוני והדתי מכאן, וההיבט האנושי והמוסרי מנגד. ברם, השיקולים אינם שווים: ההיררכיה ברורה. המתנחל נדון בעין ההתנחלות, הפרטי משרת את הכללי. המגמה בולטת בעמדת תומכי המפעל, המנצלים באופן ספק-ציני את הטרגדיה האנושית בגירוש אדם מביתו ככתב הגנה להתיישבות כולה – לעתים, תוך החרפת המחיר האישי שבפינוי.

מבחינה זו, חורג "עזה כמוות אהבה" (הדובדבן, 2012), רומן הביכורים של אור יזרעאלי. חלקו הארי של הספר עוסק בדמויות – חבורת מתבגרים והמבוגרים העוטפים אותה – באחת ההתנחלויות. הנפשות הפועלות שונות, מגוונות ומורכבות; אף הסטריאוטיפ התקשורתי של ה'מתנחל' נוכח, כמרכיב מובהק בפסיפס האנושי שנוצר, דמות לכל דבר, גם ללא עור וגידים.

ואמנם, הדמויות שבספר – מתפקדות כדמויות. לא ככלים להצדקת מטרת-על. ההתנחלות קיימת כבית, כרקע – הן בעיני המחבר והן בעיני פרי עתו – ואין ניסיון לנמק את עצם קיומה. עניינו של הספר בחברה, לא במקום. לאמור, שעיקר ההתנחלות אינו ביישוב הארץ, אלא ביושבי הארץ.

בהתאם, יזרעאלי מצמצם ככל האפשר את חלקה של 'אידיאולוגיה' בספר – בוודאי, בקרב דור המתנחלים הצעיר. "'מילא היינו עושים את זה מאידאולוגיה'", מקונן אחד המתבגרים. חברו, מושיקו גבעון, מספר הסיפור, מביע רתיעה מתמשכת מעיסוק משמעותי בסערות הרעיוניות והפוליטיות מסביב למקום מגוריו. דברי אביו, מתנחל שאכן מתאפיין בתודעה אידיאולוגית-מתנחלת ברורה ורצופה, נופלים על אוזניים ערלות – למעט אוזני ניר, אחיו הבכור של מושיקו, האוסף הגיגים לאומיים שיקדמו אינטרס אישי: הקריירה הפוליטית שלו.

יזרעאלי אינו פוטר עמדות אידיאולוגיות אחרות. שטיין, ידידו של מושיקו מהצבא, המייצג ומגלם השקפה פוליטית יונית, נהרג על-ידי מטען חבלה – בשעת עמידתו במחסום בשטחים, מגן על ההתנחלויות שלהן התנגד. האידיאולוגיה מתה. ואף על פי כן – רב המרחק בין האידיאולוגיה של שטיין, שנהרגה בעת מילוי תפקידה, לבין האידיאולוגיה המתנחלת שאיננה, ספק מתוך אדישות וספק מתוך ציניות.

כמדומה, המבט הפרסונאלי, האישי, הינו האחראי לאובדן האידיאולוגיה. הבלטת הפרט הופכת את הכלל למגוחך: האדם, מטבעו, אינו מסוגל לחיות את חייו לאור אידיאולוגיה ספציפית. האדם, המציאות, מורכבים מדי מכדי להיאסר בכבלים אידיאולוגיים בלתי-מתפשרים – ובעת ובעונה אחת, גם קמאיים מדי: "'אני לא יודע'", מצטדק מושיקו, "'אני לא מבין בכל הדיבורים הגבוהים והם גם לא מעניינים אותי… אני יודע מה הרגשתי פה'. הצבעתי על בית החזה שלי איפה שמתחת אמור לדפוק הלב".

ממילא, דווקא בחתונה בין שני בני ההתנחלות מורמת האידיאולוגיה על נס. דווקא בחתונה – במידה רבה, עת טשטוש הזהות והתודעה האינדיווידואלית של האדם. כפי שמושיקו מעיר, "היה נראה כאילו הם מתחתנים עם הישוב והאדמה ועם ארץ ישראל כולה ולא אחד עם השנייה".

העצמת הפרט תמורת אובדן האידיאולוגיה: זוהי העסקה שיזרעאלי מציע. אין לנצל עוד את חיי הפרט כדי לקדם אינטרסים ציבוריים, נעלים ככל שיהיו. בני אדם הם, בראש ובראשונה, בני אדם, לא כלים במשחק פוליטי. שהאידיאולוגיה תדבר בזכות עצמה. הרי חיזוק האידיאולוגיה כרוך בהחלשת היחיד, בטשטוש דמותו וזהותו כאדם פרטי. ואם הדה-הומניזציה של הפרט הוא מחירו הבלתי-נמנע של האידיאולוגיה – האם לאידיאולוגיה הזו זכות קיום?

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 3 דיונים מיין לפי
1
ספר מעולה
בני | 12-11-2012 20:00
ממליץ בחום! לכול מי שגדל בהתנחלות וגם למי שלא, נותן הצצה אותנטית
2
קצת חסרה לי העלילה
אדווה | 24-11-2012 20:57
הספר באופן כללי כתוב מאוד טוב, אבל העלילה הייתה קצת חסרה
3
עמוק, מעניין, זורם וקורע מצחוק!
ב.ב. | 17-01-2013 15:45