ביקורת סרטים: היו זמנים בהוליווד

ביקורת סרטים: היו זמנים בהוליווד

כמה אתם אוהבים קולנוע? הרבה, מאוד? סטודנטים לקולנוע? שוחים בפליני? מזהים ניצבים בסרטים של היצ'קוק? אתם לעולם לא תאהבו קולנוע כמו שטרנטינו אוהב.

קוונטין טרנטינו הוא האנדי וורהול של הקולנוע, הרובושון של מסך הכסף, השייקספיר של הראינוע. אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו, אבל אתה לא יכול להתעלם ממנו.

הוא מפרק ומרכיב מחדש ז'אנרים, הוא ממציא שפה קולנועית, הוא פשוט חנון של קולנוע.

'היו זמנים בהוליווד' הוא סרט לחנוני קולנוע, לתסריטאים, למלבישות, לארט-דירקטורים, למעצבי תלבושות, לשחקנים, לבמאים, למפיקים ולכל מי שאי פעם לקח את הקולנוע צעד אחד קדימה בחיים שלו.

'היו זמנים בהוליווד', זה לא סרט לכל אחד. זה לא הטרנטינו של קיל ביל, עם כמויות של דם ומוות או טרנטינו של ממזרים חסרי כבוד, של טקסטים מלוטשים. זה גם לא טרנטינו התיאטראלי של שמונת השנואים או טרנטינו העורך הגאון של ספרות זולה. זה מוזיאון לקולנוע.

אוהבים ללכת למוזיאון? להסתובב בין מוצגים, להתפעל מטכניקות הציור של ואן גוך, להביט במשיכות המכחול העדינות של רפאל או עדינות סיתות האבן של ברניני? או שאתם אלו שמסתכלים על הרפרודוקציות של אנדי וורהול ולא מבינים למה זה אמנות?

כי טרנטינו הוא האנדי וורהול של הקולנוע. הוא אוהב את תרבות הקולנוע, הוא מעריץ אותה. הוא גורם לך להסתובב במוזיאון שלו, ולהגיד "וואוו" על טקסט שנורה מתוך שחקן ענק, לבוש בשלמות, מצולם בדיוק, כשברקע סאונדטראק גאוני שרק טרנטינו יודע לתפור.

אבל אם מנקים את כל זה, אנחנו נשארים עם סיפור דל, בדיוני ברמת ההתנקשות של "ממזרים" בהיטלר. ורוב האנשים לא אוהבים סיפורים דלים. הם רוצים עומק. להישאב לסיפור. אבל טרנטינו מתמקד בכל מה שהוא לא הסיפור.