ט"ו באב הפך בתרבות בישראלית לחג הרומנטיקה, מעין 'יום-ולנטיין' ישראלי. הזדמנות טובה למכור פרחים ושוקולדים בצורת לבבות. נחמד. תמיד טוב להוסיף רומנטיקה בעולם.

יחד עם זאת, שש הסיבות הרשמיות שמציינים חז"ל לציון יום ט"ו באב כיום חג – [יום שכלו בו מתי מדבר; שהותרו השבטים לבא זה בזה; שפסקו לכרות עצים למערכה בבית המקדש; שהותר שבט בנימין לבוא בקהל; שביטלו את השומרים שהפקיד ירבעם בן נבט כדי למנוע עלייה לירושלים; ויום שהובאו הרוגי ביתר לקבורה] -מתייחסות יותר להגברת האחדות הלאומית, ובעיקר להגברת אהבה בינינו לבין א-לוהים.

אבל יש עוד משהו: על פי תורת הסוד העולם נברא בכ"ה אלול (והיום השישי, שבו נברא האדם, הוא א' תשרי). התאריכים הללו כמובן הם יותר אמירה ערכית מאשר ציון זמן אסטרו-פיזיקלי (לפני שהיו בני אדם לא היה את המושג זמן). האמירה הערכית היא שהעולם הזה נברא. יש לו בורא. יש התחלה. במילים אחרות: המציאות אינה הפקר, חסרת פשר וקשר. יש תקווה; הכול מובל בסופו של דבר לאן שהוא צריך להגיע; יש א-לוהים.

ארבעים יום לפני יצירת העולם

מדרש נוסף מתאר שארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול ומכריזה 'בת פלוני לפלוני'. המספר ארבעים מבטא ביהדות עידן שעומד בפני עצמו (כדוגמת ארבעים יום וארבעים לילה של תיבת נח או ארבעים הימים ששהה משה רבנו בהר סיני). כלומר אי-שם ישנו עידן שלם שבו נשמת הולד כבר מוצאת את זיווגה עוד לפני שיצאה לאוויר העולם. השלמות (שמתבטאת יותר מכל בקשר הזוגי) כבר טמונה בתוכנו, רק צריך לממש אותה בעולם הזה.

הדברים מתחברים: ארבעים יום קודם כ"ה אלול – זהו ט"ו באב. זהו היום שבו 'הוכרז בשמים' מהו 'זיווגו' של העולם שלנו. ט"ו באב זה הזמן לחלום על עולם אידאלי. לדמיין את כל החיבורים שהיו צריכים להיות בעולם הזה; להתמלא בחלומות כיצד העולם היה צריך להיראות ולא רק איך הוא נראה כעת.

עכשיו נותר רק לממש את זה פה. בשביל זה יש את חודש אלול שמחכה לנו מעבר לפינה. א"ב זה ראשי תיבות – אלול בא…

ט"ו באב שמח.