שאלה: האם מפלגת נועם, היא חזון או מציאות? האם היא מחאה טהורה או תוכנית ריאליסטית? האם יש סיכוי שהיא תעבור את אחוז החסימה? לא חבל לזרוק קולות לפח?

ודאי שהיא תוכנית מציאותית. כמובן, יש ערך גדול למחאה, להפגנה, לכתיבה, להסברה – אך בשביל זה, אין צורך במפלגה.

כמובן, אם יתברר שאינה עוברת את אחוז החסימה, ודאי שאין להצביע עבורה. אך זה יתברר שבוע-שבועיים לקראת הבחירות. אבל אם מתייאשים מראש שלא תצליח, ודאי שלא תצליח. "אם אשר יגרתי ויאתייני".

היו מקרים רבים בהיסטוריה שמפלגה שניבאו לה הצלחה, נפלה, ומאידך מפלגה שניבאו לה כשלון, הצליחה. מומחי דעת הקהל, לא תמיד מכירים עד תום את הקהל, ואפילו אינם מומחים די הצורך בסקרי דעת הקהל.

דווקא, ככל שמדברים עם עמך בית ישראל, דתיים יותר או דתיים פחות, חילונים יותר או חילונים פחות, חרדים יותר או חרדים פחות – מתברר שהם מתגעגעים למפלגה שתחרוט על דגלה "עם נורמלי בארצו": שבת נורמלית, גיור נורמלי, כותל המערבי נורמלי, משפחה נורמלית, תוכנית לימוד לילדים ולחיילים באופן נורמלי, ועוד כמה דברים נורמליים. אם נעבוד קשה, יתברר יותר ויותר, שברוך ד', עמנו הוא נורמלי.

למשל, כמה אנשים חושבים שמשפחה זה איש שחי עם איש, או אשה עם אשה? 1.2% בלבד. ב"ה. כמובן, בשביל זה יש לעבוד קשה: לדבר, לשכנע, לארגן אין סוף חוגי בית, ואיש לרעהו יאמר חזק.

בתור דוגמא, כאשר הרצל אמר שיש להקים מדינה יהודית, חשבו רבים שהוא חולה נפש, לא במובן המליצי ,אלא במובן הממשי, ושהוא זקוק לטיפול פסיכיאטרי. אבל הציונים לא נכנעו, ארגנו חוגי בית, קונגרסים, נאמו וכתבו. והנה, היום, ב"ה, יש לנו מדינה.

וכן היה, להבדיל, עם הרעיון הקומוניסטי.

או יותר קרוב לנו, הרעיון של "העם עם הגולן" היה רחוק מן הלב, רחוק מהמוח, ורק מיעוט תמך בו. אך אחרי הרבה הסברה ישרה, הרוב התהפך, והנה עתה יש לנו גולן, בחסדי ד' עלינו.

לכן, גם לגבי מדינה נורמלית, אם נעמול קשה, אם כל מי שהרעיון בוער בקרבו יצביע, וכן יעמול לשכנע  מי שהוא יכול, זה אפשר שנצליח.

אם תרצו, אין זו אגדה.