פרשת וילך: אנחנו כאן רק בזכות המסורת

פרשת וילך: אנחנו כאן רק בזכות המסורת

נאומו הארוך של משה רבנו מסתיים בדברי סיכום. בשבועות הקרובים נקרא את שירתו הנבואית על הצפוי לעם ישראל ואת הדרכתו הפרטנית לשבטים.

אך לפני דברי סיכום אלה מופיעה בפרשת וילך, המצווה האחרונה בתורה – כתיבת השירה. על פי הפרשנים מהות המצווה היא כי על כל אחד ואחד מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, אך התורה מציגה את המצווה בצורה אחרת.

"וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם", הקב"ה מכנה את התורה שירה ומבקש ממשה ויהושע לכתוב את אותה השירה וללמדה את בני ישראל, עד שתהיה שגורה בפיהם.

הקב"ה יודע כי בשל הבחירה החופשית של האדם, ישנו חשש כי עם ישראל יבחר דווקא את הכיוון השלילי, מה שיביא עליו חורבן וגלות, כפי שכבר הזהירה התורה מספר פעמים.

בקריאת הפסוקים נראה כי הקב"ה מבקש לבטח את עצמו, בכך שיגיעו הצרות, לבני ישראל לא תהיה טענה עליהן, כי הם הרי יודעים את 'תנאי החוזה' השגורים על פיהם.

אך נראה כי אין זו המשמעות היחידה של הפסוק: "וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ".

מה שהחזיק את היהודי בכל צרות הגלות היא דווקא המסורת, שמירה אדוקה על דרך חיים וחוקים שקיבל מאבותיו והוריש לבניו. על מסורת זו הסכימו יהודים לעלות על המוקד, להיות מגורשים מבתיהם, לשלם מסים בסכומי עתק ולא הסכימו לוותר על זהותם היהודית.

הקשר אל התורה הוא שהחזיק את היהודים בגלות, והוא שהביא אותם לחזור לארץ. צרות רעות ורבות, היו במהלך הגלות הארוכה, אך השירה הזו העידה כי לא תשכח מפי זרעו.

רובה של תורת ישראל היא 'תורה שבעל פה', מסורת העוברת מאב לבן, מרב לתלמיד וקושרת את האחרון בשרשרת, לראשון שבה – משה רבנו. המסורת איננה רק בקיום ההלכות, אלא גם בשמירה על מנהגים עתיקים, ואפילו על מנגינות של הדורות הקודמים.

שמירת המסורת היא שהצילה אותנו בגלות, היא שהחזירה אותנו לארץ והיא שתביאנו לגאולה השלמה במהרה בימינו.