האם בכלל צריך מפלגה דתית-לאומית? שמא עדיף שכל אדם דתי יצביע בעד המפלגה הקרובה לנפשו ,וישפיע בה השפעה ברוכה של יראת שמים?

שאלה גדולה היא זו. בכלל, היה עדיף שלא תהיינה מפלגות כלל, אלא מפלגה אחת גדולה: כלל ישראל. אבל לא זכינו, ונחרבנו בגלל שנאת חינם. ב"ה, היום אין באומתנו שנאת חינם, אך יש עדיין פירודים ופילוגים, מה שגם בא לידי ביטוי בריבוי מפלגות.

ואם כך הם פני הדברים, אין לנו ברירה אלא להקים מפלגה אשר עניינה יהיה לחבר את מדינתנו לאבינו מלכנו, לא רק הפרט, אלא הכלל. אם לא נעשה זאת, חס וחלילה הכלל יתייבש, והלאומיות היבשה תציג את מדינתנו על תהום הכליה.

ודאי העם היושב בציון, צדיק וישר הוא, אך לא נוכל להעלים עין מזה שאיננו יושבים בחלל ריק, אלא רוחות רעות וטמאות נושבות עלינו בלי הרף ממדינות המערב, ובמיוחד דרך התקשורת שהיא ארג כזבים.

אנו נמצאים כעת תחת שלטון "המלכות הרביעית", היא "אדום" אשר חז"ל הגדירוה כ"תהום" (בראשית רבה ב, ד). המובן של תהום הוא תוהו, אין, מחיקת כל הערכים, אימפריית הריק. אותו מהלך של הריסת הערכים הולך ומתעצם. תוכן החיים מצטמצם לאכילה ושתייה, שינה והנאה, עבודה ומנוחה. הכל ממוסחר, הכל מותר – בתנאי שאינו פוגע בזולת. כל זהות בעלת משמעות בריאה הולכת ונמחקת. אין איש ואשה, אין יהודי וגוי, כל אחד מחליט מה הוא רוצה להיות. הכל ריק. אין עומק אידיאולוגי, אין אמונה בכלום. חיה ותן לחיות. ומה הם החיים: אכילה, שינה, כסף, טלוויזיה. אין מהות פנימית. כל אחד מחליט מהו. ואקום. אין אמת. פוסט-אמת. כל הרעיונות מותרים.

באופן פראדוקסאלי. אותה תרבות של ריק כועסת על מי שיש לו ערכים, כגון משפחה. פתאום אין לה סובלנות. זה מזכיר את פרדוקס הסובלנות של קרל פופר Karl Popper כלפי חסרי הסובלנות, The Paradox of Tolerance. הריק האידיאולוגי מפחד מערכים. הוא מגן על עצמו על ידי שטיפת מוח מתמדת באמצעות התקשורת. בזמנו, מרקס אמר: הדת היא אופיום להמונים. עתה הניאו-מרקסיסטים אומרים: התקשורת היא אופיום להמונים. כל יום, אותה שטיפת מוח של ריק.

אותו ריק אינו חופש אלא עבדות, עבדות לריק, עבדות לפריצות, עבדות לאנטי-אמת. הוא נגרר למעגל קסמים: לצרוך, לחסוך, לאכול, לקנות, ללוות כסף מהבנק כדי לקנות דירה. זה השילוש הקדוש: עבודה-הנאה- שינה.

אין יהודי, אין גוי. יש אזרח. אזרח הארץ, אזרח העולם, מדנית כל אזרחיה. אין אלוהים. יש אלוהים המותאם לתחושותי.  אלוהים של התרגשות ילדותית חוויתית, פלסטלינה רגשית.

מרן הרב קוק קיווה שהמזרחי, המפלגה הדתית-הלאומית דאז, תהיה בחוד התחייה הלאומית, ותטביע בה חותם של קדושה. מהר מאוד, הוא ראה שזה חזון שווא, כי המזרחי הוא פשרן, פשרן מתוך אידיאל. המפלגה הדתית- לאומית לגלגוליה השונים הולכת ונעשית יותר פשרנית מים ליום. כבר קשה לכנות אותה דתית-לאומית. המקף הקדוש התפוגג. אפשר לקנות אותה בכסף, במשרות, בתשוקה של מציאות חן. הרוח המערבית קונה את הכל בכספה הטמא: משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הבריאות, הצבא, ועוד. הכסף יענה את הכל.

אגב, פשרנות זו אינה מניבה פרי. הפשע לא משתלם. מספר המנדטים הולך ויורד. העם היושב בציון אינו אוהב מים לא חמים לא קרים. הוא אוהב כיוון ברור, הוא אוהב מנהיגות ראויה לשמה. אשרינו שעמנו בריא. הנהגתנו חולה ועמנו בריא. לכן מגיעה לו מפלגה שתילחם בלי חת ובלי מורא, בעד חיים של אורה.

אשרינו שזכינו לעם, מתוך כך נזכה לחדש את המלוכה, את המפלגה של העם, המפלגה של האור.