"הגיע הזמן להודות בכך: אני מתחרט שעשיתי הסדר"

מדובר בטור אישי, אז ראשית חכמה גילוי נאות. הייתי דתי שגדל במרכז, כיפה סרוגה והכל. למדתי במדרשיית נועם בפרדס חנה, ולאחר מכן בישיבת ההסדר בעתניאל. אני מאמין באלוהים ובמשה עבדו, ובעיקר מאמין במסמך המדהים והמטורף שהם יצרו – התורה.

עזבתי את העולם הדתי בלי לטרוק את הדלת, ואני משתדל ומקפיד ללמוד תורה גם כיום. אני סבור שהמסורת היהודית והתורה צריכות להיות חלק ממדינת ישראל, חלק מהמורשת שלה, חלק ממערכת החינוך והערכים שלה. בעיקר אני סבור שהתורה – במובן הרחב שלה, הכולל את התורה שבכתב ואת כל התורות שבאו לאחריה, היא אחת מיצירות הרוח הגדולות שנכתבו על פני הפלנטה הזו.

אני גאה ושמח להיות שייך לעם שמשה, רבי עקיבא, האר"י ור' חיים מוולוז'ין הם מבניו. אני גאה ושמח שהתורה היא חלק מחיי, ולא הייתי מוותר על כך בעד שום הון שבעולם. כל התחושות שאתאר כאן אינן פרי עטו של שונא דת מצולק נפשית, אלא פרי עטו של מי שמאמין ש"עֵץ חַיִּ֣ים הִ֭יא לַמַּֽחֲזִיקִ֣ים בָּ֑הּ וְֽתֹמְכֶ֥יהָ מְאֻשָּֽׁר".

ואחרי כל זה, אני מתבייש. לא משום שאני לא אוהב את התורה, אלא משום שמסלול ההסדר לא באמת מאפשר לאחוז גם בספרא וגם בסייפא במדינה הזו. הוא לא מהווה פשרה מושכלת בין "עדינו" ל"העצני" ולא פותר את הדילמה המוסרית הכרוכה בשירות צבאי חלקי. מסלול ההסדר הוא פשרה מוסרית הנובעת מבינוניות, ולא מחיבור של קודש וחול. הוא סרח עודף של הסטטוס קוו שמנהל את המדינה שלנו שהגיע זמנו למות.

נצרבה בי תחושת הבושה

אני זוכר היטב את מסדר הסיום שקיימו חבריי לפלוגה, ביינישים ממחזור גיוס שקדם לי. היינו אז במחנה סופה, ליד כרם שלום, בתקופה שבה נכנסו לרצועת עזה אחת לשבוע. בין לבין ניהלנו מלחמת אין ברירה בזבובים הרבים שתקפו את המחנה הלוהט מחום. באחד מאותם ימי צהריים משמימים, בחזרה ממקלחת שלישית לאותו היום, הבחנתי ב"חית" משונה, חריגה לאותו מקום.

החיילים שהרכיבו אותה היו חברי מחזור מרץ 06', שפשוט סיימו את שירותם הצבאי. וכך, עמדו שם, מולי ומול יתר חברי הפלוגה, במדי א', מזיעים מכל נקבובית אפשרית, ושומעים את הלהג המטופש של מפקדם שלא ידע באמת מה אומרים במסדר שחרור.

נפרדנו מהם נרגשים, אבל בעיקר נצרבה בי תחושת הבושה. בתור מי שעתיד להשתחרר 4 חודשים לאחר מכן ולנוכח המראה המעט ביאזרי, היה לי קל להבין איזו תחושה ממלאת את מי שנגזרו עליו 3 שנות שירות מלא. כל חייל מכיר את זה: את הכאב הממאיר שיש לך בבטן כשחיילים עוזבים את הבסיס בשעה שאתה נאלץ לסגור שבת.

למזלי, השחרור שלי התבצע במהלך קו בגזרת שכם ובלי מסדר כבוד מפוקפק. נטלתי את חפצי ונמלטתי מהבסיס, עולה על האוטובוס מאריאל לבית הוריי. לעולם לא אשכח את הנסיעה הזו, דווקא משום שגם במהלכה לא ידעתי האם אני עושה את הצעד הנכון.

רציתי למות

התגייסתי לצבא ההגנה לישראל באוגוסט 2006. שנה לאחר ההתנתקות ובמקביל לפרוץ מלחמת לבנון השניה. הגירוש מגוש קטיף לא הותיר בי צלקות כלפי צה"ל, שבו ראיתי שחקן משנה. למרות שאני משתמש במילה "גירוש", לא התייחסתי אז בחומרה לאקט שאותו תפסתי כסביר בסך הכל, גם אם בוצע בדרסנות האריק שרונית הטיפוסית.

מלחמת לבנון הייתה זו שעניינה אותי. קיוויתי מאוד שלמרות היותי טירון, אשלח ביחד עם חבריי לנשק לאיזו שהיא פעילות מלחמתית. רב סרן שמועתי פעל לטובתי, אבל כנראה שהמחירים הכבדים שגבתה המלחמה ההיא מנעו ממקבלי ההחלטות להסתכן ולשלוח טירונים ירוקים לאזור הגבול. אם בארזי הלבנון הירוקים של גולני נפלה שלהבת, מה יגידו אזוביה הסגולים של גבעתי?

רק בשנים שלאחר מכן ניסיתי להבין למה כל כך רציתי להשתתף באותה מלחמה. השאלה התחזקה לאחר ש"פספסתי" גם את מבצע עופרת יצוקה. אם לא הייתי משלים את מסלול ההסדר, הייתי משתתף במבצע זה, שנערך בסוף שנת 2008, כשנה לאחר שחרורי המוקדם מצה"ל. ה"פספוס" השלישי התרחש במבצע צוק איתן. אז דווקא גוייסתי בצו 8, במסגרת שירות מילואים פעיל, אבל במקום לשלוח את כאבי הגב שלי לחסל את מחבלי חמאס, גדוד הפרדות שבו הוצבתי במיל' נשלח לאבטח מסעדות בשרים ומעיינות ברמת הגולן. במקום להילחם ביליתי שלושה שבועות נהדרים במזג אוויר מושלם, הרחק מהסירנות ומהפחד.

היה נדמה שהמלחמה ברחה ממני, או יותר, נכון שאני ברחתי ממנה. שהרי אם הייתי מבצע שירות צבאי מלא, הייתי משתתף בלפחות מבצע צבאי אחד.

רק ביום הזיכרון האחרון הבנתי. היה זה כשצפיתי ב"הילדים של כולנו", סרט מצויין בהפקת "כאן", על שלושה חיילים בודדים בחטיבת גולני שנהרגו ביום הראשון של הכניסה הקרקעית לעזה במהלך מבצע צוק איתן. אחרי שניגבתי את הדמעות הבנתי: רציתי להיות כמותם. רציתי למות, או לכל הפחות את האפשרות למות, כדי להיות זכאי לחיות כאן, בתוך האתוס הישראלי בארץ הזו.

חלחלה לתוכי ההבנה שמי שלא הישיר מבטו אל המוות, לנצח ישפיל את עיניו. שמשהו באופן שבו התעצבה צורת החיים כאן, בארץ הזו, גרם לי לרצות לשלם את מחיר החיים. העובדה שהשירות שלי היה בסך הכל באורך של שנה וארבעה חודשים העצימה את הריחוק שלי מאותו אתוס. את העדרה של שורת הקרב מקורות החיים שלי.

זה מעבר לסולידריות ולזכות לשיוויון, זה נוגע להגדרה שלי כישראלי, כך הבנתי השנה. לזכות שלי לטעון שאני גם חלק מהממלכה המתחדשת. כמו המנהג לצרוב קעקוע עם סמל היחידה בכוחות המיוחדים בצבא ארה"ב, השירות הצבאי בישראל הוא כולו קעקוע גדול של ישראליות, קעקוע שאצלי נשטף במהירות בתורה שנמשלה למים.

הטירונות שעברתי הייתה גיהנום

הספקות החלו כבר בישיבה. עתניאל היא מקום שמעודד ספקות, והדיון הנצחי על שירות ההסדר ליווה אותי ואת חבריי למן היום הראשון ועד לגיוס. היו כאלו, רבים יחסית, שבחרו להשלים את שירותם הצבאי. באופן מסורתי ולמרות היותה ישיבת הסדר, עתניאל מספקת אחוז גבוה יחסית של קצינים לצבא. ישנם כאלו שמורידים את הכיפה במהלך השירות הצבאי, אחרים שמתגייסים ליחידות מובחרות וכאלו שפשוט בוחרים להשלים מסלול. אני, לצערי, לא נמניתי על כל אלו. למרות כל ההתלבטויות וההתחבטויות, בסופו של דבר מצאתי את עצמי מתרחק מחטמ"ר שכם באותו יום שחרור ונוסע הביתה.

חייו של בייניש בצבא ההגנה לישראל אינם קלים. המעבר מהלימוד בישיבה, בוודאי כשמדובר בישיבה ליברלית, צינית וחופשיה כמו עתניאל, למסגרת הצבאית הנוקשה יגרום גם ללוחות הקשים ביותר להישבר. הטירונות שעברתי בגדוד "צבר" בגבעתי אכן הייתה גיהנום צרוף.

פגשתי לראשונה ב"עם ישראל" שהציונות הדתית כה אוהבת לדבר עליו לעת מצוק. אתיופים, דרוזים, מזרחיים, פריפריה ומה לא. הורים גרושים, משפחות הרוסות, ת"ש גבוה יוצע לרבים. העובדה שהמפקדים שלי היו צעירים ממני, וגם, איך לומר, פחות מפותחים מבחינה רוחנית ומחשבתית, לא עזרה. היו אלו ארבעה חודשים של מריטת עצבים, דיכוי הרוח ותחושת שביזות חזקה שליוותה אותי בכל יום ראשון.

אבל אז הגיע האימון המתקדם, ופתאום התחלנו להיות חיילים. פתאום, גם, גיליתי את הגוף. בשיעור שלי בעתניאל היו לא מעטים שנערכו לשירות הצבאי, התאמנו ורצו על שביל הביטחון המקיף את היישוב. אני טמנתי את ראשי בסטנדר. רק באימון המתקדם בהר קרן גילה גופי הרופס את היכולות שלו, את חדוות הריצה וההזעה, את השרירים המשתרגים ואת הכתפיים המתרחבות.

1.85 ואשליית ההתלהבות שהצלחתי לתחזק בעיניי מפקדיי, זיכו אותי ב"נגב" – מקלע מחלקתי. חשתי גאווה על כך, עד היום אני חש גאווה על כך ומדמיין את עצמי לעתים מסתער עם כלי הנשק המגושם הזה מול אש האויב. נהניתי לסחוב את סבך הברזל המשונה הזה בחיקי, נהניתי לרסס בהסתערויות באימונים ונהניתי לחלום גבעתי. רק בשבתות, בשעת רעוא דרעוין, מצאתי את עצמי מוצא פינה שקטה בבסיס, שר "בני היכלא" וכוסף כפי שכספנו אז, בישיבה.

מעולם לא היו לי חברים חילוניים

גם במישור החברתי ראיתי ישועות. לאט לאט נרקמו קשרים חברתיים ביני לבין החברים החילוניים במחלקה. העוינות והחשדנות הראשוניות ירדו, ואחוות הלוחמים תפסה את מקומן. זה נשמע קלישאה, אבל בעבורי היה זה המפגש הראשוני היומיומי עם חילונים. גדלתי בבית פתוח וליברלי, צרכתי את התרבות החילונית מגיל אפס לצד התרבות הדתית, אבל מעולם לא היו לי חברים "חילונים". הצבא היה הפעם הראשונה, ונהניתי מכך.

הכיף נמשך בעליה לגדוד. קווים, אימון נוסף ברמת הגולן הנפלאה, יהודה ושומרון ועזה, היו חוויות שילוו אותי לכל החיים. השירות הצבאי הקצר שלי היה גדוש להפליא בפעילויות ב"שטחים". אולם כיום אני מתבייש לספר עליהן. "ביינישים משרתים שנה וארבע ומדברים על השירות הצבאי שלהם כל החיים", היה מקובל לומר אצלנו, בשעה שהקשבנו, הצעירים, מרותקים, לסיפוריהם של החוזרים מהקרב – בני השיעורים הבוגרים ששבו לשיעור ד' בישיבה אחרי שנה וארבע בלבוש מדים.

גם אני שבתי לישיבה, לשנתיים פוריות ומרתקות. אפילו הוספתי שנה מעבר למסלול ההסדר שבה שהיתי בישיבה. באותו זמן לא חשבתי שאוריד את הכיפה, והתקיים בי הכתוב: "לוּלֵ֣י ת֭וֹרָֽתְךָ שַֽׁעֲשֻׁעָ֑י אָ֝֗ז אָבַ֥דְתִּי בְעָנְיִֽי". אבל ידעתי שהגזמתי. ידעתי שהעולם שבחוץ לא מחכה לי. כשראש הישיבה, הרב רא"ם הכהן, שאל אותי למה עזבתי בסופו של דבר, ציטטתי לו ברוב ידענות את דברי רבא על התורה אשר שם משה: "זכה, נעשית לו סם חיים, לא זכה, נעשית לו סם מיתה". יצאתי, וגיליתי שאיחרתי את השעה.

הצער שלי על כך שלא השלמתי את שירותי הצבאי נוגעת בעיקרה לרגש הבושה ולזכות ההתקבלות לחברה הישראלית, לבושה מפני אלו שעשו 3 שנים ולסולידריות הבסיסית שבה בגדתי כשלא מילאתי את החובה הגדולה מכולן. קשה לי פיזית לעמוד בבתי עלמין ביום הזיכרון. אני תמיד חושש שאצטרך לספר על שירותי הצבאי הקצר מדי.

הציונות הדתית מפספסת בענק כשהיא ממשיכה לדבוק במסלול ההסדר

כפי שפתחתי, אני מאמין גדול בערכו של לימוד התורה, אולם לא סבור שהוא מצדיק את קיצור השירות הצבאי. אין בנמצא מתמטיקה שיכולה להסביר את הצורך בקיצור שירות כדי להבטיח את לימוד התורה. זה קשה במיוחד במדינה שבה ישנו ציבור גדול של לומדי תורה שכלל אינו משרת בצבא. אין ספק שהייתי פחות "תלמיד חכם" אם הייתי משרת שירות צבאי מלא, אבל האם ה"פחות" הזה שווה לרעות נשאנוך בלי מילים? מבחינתי ודאי שלא.

יתרה מכך, אני סבור שהציונות הדתית מפספסת בענק כשהיא ממשיכה לדבוק במסלול ההסדר. אני מכיר היטב את הטיעונים נגד. אצלנו בישיבה פיתחו טיעון מורכב ומעניין, כשדיברו על התרומה אדירה להתפתחותה של המדינה שתושג באמצעות אזרחים פרודוקטיביים השואבים השראה עמוקה מתורת ישראל. טיעונים אחרים ברוח הוואטאבאוטיזם מדברים על ספורטאים וזמרים שמקבלים פטור דומה מהמדינה. אחרים מדברים על מסלול הנח"ל המקביל, או את העובדה ששירותם הצבאי של רבים מצה"ל הוא במסלול "אפס ביחסי אנוש". יש כאלו שמציינים את תרומתם של חיילי ההסדר במלחמות ישראל. כל הטיעונים האלו לא מספקים אותי. לא פותרים את המשוואה המוסרית שיש בה רק נעלם אחד: יש כאלו שמשרתים באופן מלא ואלו שלא.

כותב שורות אלו אינו אדם מוסרי במיוחד. אין לי סט ערכים שאני מאמין בו. אין לי אידיאולוגיה גדולה שאני הולך לאורה. אני בן אדם סביר ביותר, וגם זה בדוחק. אבל לפעמים, ברבות השנים, מתברר מחירה של הכרעה ערכית שביצעת. ובמקרה זה המחיר הוא מחיר הבושה.

אני לא שופט אף אדם שעושה הסדר, וגם לא שופט משתמטים. אני לא שופט אף אדם שקיבל החלטה משום שאני מאמין ומכבד את הבחירה האנושית. לא אהבתי את הקמפיין הרעיל שניהל אלעזר שטרן בנושא, שגם היווה טעות טקטית. אבל לכל בחירה יש מחיר.

הבית היהודי נשאר יהודי ולא ישראלי

הבחירה של הציונות הדתית להמשיך ולדבוק במסלול ההסדר היא לטעמי, חלק מכתם עיוור שמונע ממנה להיות גורם משפיע יותר על מדינת ישראל. הבית היהודי נשאר יהודי, ולא ישראלי, והציונות הדתית ממשיכה לבחור פעם אחר פעם במגזריות, על פני לאומיות. זה היה נכון בממשלה האחרונה, כשנציגי המחנה בחרו להיאבק על נושאים מדומיינים שחשיבותם הציבורית פחותה (בג"ץ, חמאס, חאן אל אחמר) ולא עסקו, כדרכם בקודש בנושאים שבאמת מעסיקים את כלל ישראל.

זה נכון בנוגע לסוגיית שירות ההסדר ובעוד שורת הנחות שהציונות הדתית, תנועה אוונגרדית ופורצת דרך, עושה לעצמה. הנחות שמונעות ממנה לממש את הפוטנציאל האדיר שלה. אני עוד זוכר היטב את ימי ההתנתקות ואת חשבון הנפש שעשתה הציונות הדתית שמיהרה אז לעבור דלת דלת בקרב בתי מתפקדי ליכוד (גם אני פלשתי לבתיהם של תושבי באר שבע המופתעים) ונזכרה "להתנחל בלבבות".

בציונות הדתית נחים על זרי הדפנה של שלטונו הממושך של נתניהו, ולא לוקחים בחשבון שהתנתקות נוספת עשויה לעמוד בפתח, פינוי נוסף עשוי להגיע. סולידריות לא בונים בדקה התשעים, אלא בשורה של הכרעות בשורה של צמתים.

אני מציע להתחיל בהסדר.

אמרי לוי סדן הוא מפתח, כותב, בלוגר ומרצה