"יצאתי מופתע מהשיחה עם הרב יגאל לוינשטיין"

לפני כמה ימים יצאה מפרי עטו חוברת בשם 'המשפחה שלנו' שעוסקת במוסד המשפחה בחברה המודרנית. באופן טבעי, כשעיינתי בחוברת עלו לי אי-אלו שאלות. אך הפעם בחרתי שלא לשתף בהן את הציבור אלא לכתוב לו אותן ישירות. לכן שלחתי לו הודעה שבה שאלתי לכתובת המייל שלו, אבל במקום תשובה קיבלתי שיחת טלפון ישירה. "אני לא כותב," הוא אמר, "אם יש לך שאלות – שאל".

ואני שאלתי. והוא השיב. באריכות, במאור פנים, בחיוך. ומתוך מודעות מליאה – מיד כשאמרתי את שמי הוא הגיב: "אתה מי שכתב את התגובה לרב טאו", בלי נימה קלה של כעס או טרוניה. להיפך, הוא ביקש שאחרי שנסיים עם החוברת שלו ננתח יחד גם את התגובה שלי.

ודיברנו. דיברנו על גברים ונשים, על משפחה ולהט"ב, על פמיניזם ופוסטמודרניזם. ודבריו היו דברי טעם נבונים מלאים איזונים ומורכבויות. שונים לא-מעט מן החוברות המודפסות ורחוקים מרחק שנות-אור מן הציטוטים שמופיעים כל שני וחמישי בתקשורת.

ולאורך כל השיחה הוא חזר ואמר, אני לא מצליח להעביר את זה לכתב. ניסיתי כמה פעמים, דיברתי עם יועצי התקשורת הכי טובים, וזה עדיין לא עובר. לכן החלטתי פשוט לדבר פנים אל פנים. אני עובר עכשיו כל יום בקהילה אחרת. וודאי, ברור שאני מוכן גם להיפגש לשיח פתוח עם רבנים אחרים. זה בדיוק מה שאני מבקש. רק כשמדברים מגלים פתאום שיש לנו כל כך מעט שמפריד וכל כך הרבה במשותף.

ואני, שלאורך השיחה כולה חיוך גדול של פליאה היה פרוש על שפתיי, חשבתי לעצמי שאולי באמת, דווקא מתוך הטונים הבלתי נסבלים שהשיח התקשורתי הגיע אליהם בחודשים האחרונים, יימאס לנו סוף-סוף מההתנצחות ברשתות. ואולי דווקא מכיוון בלתי צפוי ייפתח לנו סוף סוף פתח לשיח אמיתי וכן ועמוק. פנים אל מול פנים.