איני ממהר לערוף ראשו של אדם שהשקיע בי שעות

פרשת הרב טל. בזהירות וכאב עצום אני כותב את הדברים, והם יוצאים ומתפרסמים על סמך העובדה שבית הדין הממונה טרם פסק את דינו או הראה את פסק דינו לציבור. אשר על כן ועד אשר לא נאמר אחרת אין כאן אלא רצח של ממש!

ואני מוחה בקול זעקה גדולה על שפיכת דמו של תלמיד חכמים. ואין בדבריי כאן חלילה וחס אני הקטן לחלוק על גדולים וחכמים אלא רק בקשה ותחינה למיצוי הדין עד תומו. כתלמיד ומעריך של שני הגדולים הנזכרים בעניין אני קרוע וכואב ומתוך כך כתבתי את דברי:

האיש אשר נטע בי את טעם היהדות שבפי

בקשתי לשתוק, בליבי הייתי מעדיף שיהא כל העניין הזה כמין חלום בלהות שתכף אתעורר ממנו. שכלי לעומת זאת מבקש לזעוק הן משתי סיבות שתכף אפרוש בפניכם.

שנים בקשתי להיות מיושבי בית המדרש, בקשתי לעזוב את הישבה התיכונית בכיתה י בכדי לצלול אל ימה של תורה ולילך בפרדסה. לימודי הבגרות היו נראים לי כבזבוז זמן משווע. ביום כיפור באותה שנה בישיבה התיכונית נחשפתי הכיצד נראHת תפילה מעומק הלב, היה זה מורם ורבם של השמיניסטים שלנו, הרב יעקב עמיאור איש עטור זקן ויפה תואר הממרר בבכי עת שפתיו חותכות בהבל פה ושפתיים נרעדות את מילות התפילה התחינה והבקשה. היה זה רגע מרעיד מבחינתי מעורבב בין יראה לאהבה.

מאז, נטלתי תרמילי ויצאתי לחפש, לא הייתי למדן גדול, אך רציתי מאוד, ולו רק בשביל להסתופף בצילם של כאלה שכן זוכים שאור תורה מאיר את פניהם. הימים היו אז ימי הגירוש והעקירה מגוש קטיף, בהם שוב נפגשתי במראה המעורר הזה של אדם עטור זקן ועיניי תכלת הבוכה בדמעות שליש, כתינוק ממש בפני אביו.. זה נחרט לי.

טלטלת הגירוש לקחה אותי עמוק אל המאבק על הארץ ובכך התמלאתי בידיעה ותקווה שתוך כדי אנסה להמשיך לחתור לחפש מקום שבו אוכל לקבל תורה.

לאחר זמן די אורך דרכתי בשעריה של יד בנימין, נכנסתי לישיבה וזה היה מראה שעשה לי צמרמורת, רוב היושבים היו מעוטרים בתפילין, דרוכים וקשובים ברוב קשב, בדיוק לאותו אדם שנזכרתי שראיתי נושא תפילה בדמעות לביטול גזרת הגירוש, לא אחר מאשר ראש הישיבה. זרקתי את התרמיל והתיישבתי, הוא דיבר בחיות כזו שלא פגשת, עיניו נצצו בכל משפט, ובליבי חשבתי את שכה ברור לי היום, הרבה יכולים ללמד תורה אם יש להם מספיק יכולות שכליות כאלה ואחרות אך אין כמו דוגמא אישית וראש הישיבה היה עדות חיה ומפעימה של עבודה ולימוד מתוך תשוקה ודבקות.

לא למדנו רק תורה ודרכי עבודה פנימיים. אלא ראינו רגישות אין סופית דאגה והתעניינות בכל תלמיד, דיוק וזיכרון מופלאים שאפשרו לו לפגוש כל תלמיד לאחר שנים רבות ולשאול ולהתעניין בדברים שהיינו בהלם שזוכר ובאופן כזה של ירידה לפרטים ממש קטנים. טלפון לזוגות ביום חתונתם עם ברכה ואיחולים אוהבים. הרבה גם למדנו על ערך הזמן וניצולו ומעל כל זה ביקש הרב להפכנו להיות עצמאיים ולא תלותיים, קשורים בעבותות של אהבה לד אמות של הלכה ותפילה. ועוד לימוד חשוב ומושרש הוא שגם כאשר אדם בא לבקש עצה ושאלה שידע מה הוא שואל, שיהא בקיא באיזה שהוא אופן בתחומי השאלה למנוע מאתנו להיות כהולכים שולל וקצרי דעת ואבחנה.

ספגנו יהדות אשר נשתרשה בנו כטעם נפלא, כמו מאכלי ילדות אשר ריחם מעוררים כל נפש עייפה. יין הונגרי של ממש!! ספגנו תפילה ניגון ולימוד אשר מחוברים לחדוות החיים והכל מתוך זהירות יתרה בכבודם של השקפות שונות ובתי מדרש שונים גם כאשר יד אחרים הייתה קלה על ההדק.

טראומה משמעותית מחייבת טיפול

בתחילת דבריי אמרתי שהשכל זועק משני סיבות שהם שניים שהם אחד. שכן מחד נראה שהדור מתנסה בניסיונות אמונה מורכבים שעד כה אם שאלת האמונה הייתה רק ביחס לקיומו של אלוקים כעת ישנה שאלת אמונה ואמון הדורשת בירור לגבי חכמיה ומוסריה דבר שגרם לנו ממש לטראומה עמוקה בכמה וכמה סיפורים שצפו בשנים האחרונות עליהם מסר נפש ומאמץ רב מורנו הרב אליהו. אך כידוע טראומה משמעותית מחייבת טיפול שבהעדר טיפול היא מחריפה ומשתלטת על כל חלקי החיים ויכולתו של אדם לבחון את הדברים בשכל ישר מתקטנת ומטשטשת, ויתרה מזאת לפעול מתוך טראומה עלול להביא לפעולות הרסניות ומסוכנות.

ומאידך למדנו בפרט אנו תלמידי הרב לבחון דברים מתוך עמוד שידרה יציב וכאשר הדברים חורגים ונורות מהבהבות לשוב אל ההלכה וליישר קו. מעולם לא חשבתי שזה קל ואיש לא אמר זאת. אך זה ורק זה מה שיש לעשות!

ועל כן נמסר הכאב האוחז בנו כעת בידה של ההלכה ועד אשר לא תוציא ההלכה את פסקיה אל לנו ללכת שולל ורכיל עת טראומות אחרות מפעפעות בנו כיד הדמיון של כל איש ואיש.

עד אשר יוכח אחרת חובה עלי להוקיר תודה גמורה, חיזוק ואהבה למי שעמל וטרח למעני ללמדני תורה, שהרי אביו של אדם מביאו לעולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא.

במקום מסוים מי יודע אם לא גם לאחר מכן, שהרי את הפרי קבלנו וטעמו מאוד היה טעים לחיכנו רק אולי את הקליפה יש לזרוק.

לסיום

פעם לאחר פיצוץ שהתפוצץ שם בהרי צפת שמעתי מפי ראש ישיבת ההסדר בצפת חיזוק נפלא שקשור מאוד לדברים שכתבתי כאן. הוא הזכיר שיש בהלכה בהלכות תפילה שאומרת שאדם שנעמד להתפלל אסור לו להישען. ומתי מותר בכל זאת? שאם יבואו ויקחו לאדם את הדבר נשען עליו לא יאבד את שיווי המשקל וייפול.

ולאור כל האמור אני מבקש:

סלחו לי

סלחו על שאיני ממהר לערוף ראשו של אדם שהשקיע בי שעות, שכתב את שמי בדפי תפילותיו. שלימד אותי תורה ותפילה מה הם.

סלחו לי על שאני נאחז בכל פיסה המאפשרת לחשוב טוב על איש

שחזיתי בלימודו והתייחסות גדולים וחכמים אחרים כלפיו.

סלחו לי

סלחו לי שבעידן שבו מוחקים אדם בהחלקת אצבע ובדגדוג אצבעות על מקלדת, בקשתי לחכות לשמוע דברי בית דין שהוסמך לטפל בעניין

סלחו לי שנקרע לבי ביסורי תופת בין רבי שמואל זה לרבי לשמואל זה ששניהם יקרים לי עד מאוד ומשמשים לי כמורי הוראה ומהם אני מקבל חיות ודרך.

סלחו לי.

ואל דאגה לכשתצא האמת

אקבל אותה גם אם אאלץ לקרוע חולצתי לבכות עד יכלו כל דמעותיי.

סלחו לי

ולכל הממהרים לאבחן אותי ואת חבריי לבית המדרש כחסידים שוטים שחררו, תנו לנו לכאוב בשקט

ולברר האמת כדרך ישראל סבא.

שנזכה לבירור האמת. עקירת הפחד. ודבקות אמיתית באנשי אמת.

תלמידו ואוהבו

אלישוב הר שלום