ביקורת: "רב הנסתר" הוא סיבוב שני לפרשת הרב אלון

פרשיות ציבוריות טומנות בחובן דיון פומבי משמעותי, הזדמנות ללבן סוגיות יסודיות המונחות על סדר יומה של הקהילה, החברה, המדינה.

לעתים נדרשות התפתחויות מציאותיות כדי לעורר תהיות מחודשות, כדי לעורר רב-שיח מעמיק, בכל הקשור לאורחות חיינו, בכל הקשור למצב האנושי. ולעתים, המציאות, על שלל מורכבויותיה, עשויה למנוע דיון במהותם של דברים, עשויה לחסום מבט מעמיק בסוגיות בסיסיות וחיוניות. המציאות קרובה מדי למתבונן: זווית ראייתו משוחדת ואינה בלתי-אמצעית; נבכיה עלולות לסטות את מבטו מן השיח העקרוני לפרטים שוליים

כמה פעמים פרשייה ציבורית, שמסוגלת הייתה לגרור אחריה בחינה יסודית של סוגיה מסוימת, הסתכמה בקול ענות חלושה: במקום דיון מעמיק, נדרשה החברה לסיסמאות קלושות, לפיזור השמצות אישיות ורדודות נגד הגורמים המעורבים?

לעתים, כלי מלאכותי עשוי להצליח היכן שהמציאות כשלה. דווקא מבט על פרי הדמיון יכול לאפשר לאדם לרדת לעומק הסוגיה. מציאות מומצאת – בטקסט, בסרט – עלולה לספק למתבונן מבט יותר מכיל, יותר מנותק. הדעה הקדומה, הנטייה להתעסק בשולי – מנוטרלות. המתבונן כבר אינו נוגע בדבר, ומעתה, כשר הוא לשפוט.

אולי מסיבה זו, עיקר לימוד התלמוד העיוני בישיבות מתמקד במסכתות פחות-מעשיות בחיינו היום-יומיים: דווקא בהתבוננות שאינה נגועה במציאות המוכרת, ניתן לזכות לתובנות והישגים עיוניים מעמיקים ומשמעותיים.

רב הוא גם בן אדם

זוהי, כמדומה, מגמתו העיקרית של הרומן הראשון של העיתונאי והסופר חנוך דאום, "רב הנסתר" (ידיעות ספרים, 2012): לעסוק בעיקר ולא בטפל – לעורר דיון, משום המציאות כשלה. הספר מתאר את 'פרשת הרב נריה גרוס' – רב כריזמטי ומוערך בציונות הדתית, רב שסומן על-ידי רבים כהבטחה גדולה. אך עולמו – ועולם הציונות הדתית – משתנים לאין ערוך כאשר נשלח מכתב אנונימי לפורום "תיקון", המאשים את הרב גרוס בניצול מיני של תלמידיו.

קווי הדמיון לפרשיית הרב מוטי אלון ברורים למדי. ואולם, אם מרבית הדיון הציבורי בעקבות הפרשייה ה'אמיתית' התנהלה סביב דמותו ומעשיו של הרב אלון מחד, ואופן תפקודו של פורום תקנה מאידך – הרי ש"רב הנסתר" עוסק בעיקרו בשתי סוגיות יסוד, בעלות זיקה ישירה לפרשייה, אך נדחקו מעט לשוליים: תדמית ה'רב' והומוסקסולאיות.

בסוגיה הראשונה, דאום נוקט בעמדה ברורה. רב הוא, בראש ובראשונה, בן אדם – בעל חששות, תסביכים ויצרים. לאורך הספר, הרב נריה מתאר את התמודדותו עם המתח שבין דמותו הציבורית, הרב המוכר – "'המותג' שקרוי הרב נריה" – ל'נרי', להוויתו הפרטית, את ניסיונו התמידי לצמצם את 'המותג' לפרופורציות הנכונות.

כאשר הרב נריה מודה בפני תלמידיו ובני קהילתו על מעורבותו בקשר שקיים עם תלמידו, הוא מבקש: "תזכרו את הרגע הזה, שבו השאלות מציפות אתכם, התימהון אוחז בכם, האכזבה ממני מכה בכם. תנצרו אותו. הרגע הזה הוא רגע חשוב בחיים הרוחניים שלכם… זה הרגע שבו אתם צריכים להפנים באופן העמוק ביותר את העובדה שאין מישהו שהוא אדם-על… אני חושב שהמסר שהכי חשוב שתיקחו מכאן הוא שהנה, אדם שהיה לנו מורה הלכה, מנהיג רוחני, אדם שהקשבנו לו ושהאמנו לו ואולי בו, עומד מולנו ומספר שהוא לאו דווקא מי שחשבנו שהוא. שגם הוא מתמודד עם חלקים בעצמו שהם פחות זוהרים ופחות קדושים. שגם הוא מתמודד עם המסע המפותל של היצר. שגם הוא נופל וקם ומתלבט. שגם הוא זקוק לעזרה. שגם הוא חזר אונים".

בסוגיה השנייה – הומוסקסואליות – לדאום אין תשובות ברורות. אך אין בכך פטור מדיון רציני בנושא. ודווקא משום שדיון מעמיק בהומוסקסואליות כמעט ולא קיים.

כפי שמסביר הרב נריה לחברי פורום 'תיקון', "אני גם חושב שחוסר היכולת שלנו, בהנהגה התורנית, לקרוא להם בשמם – הומואים ולסביות – הוא חלק מהבעיה שאני מדבר עליה: יש הרבה יותר מדי אנשים שאנחנו מבקשים מהם לא לדבר על מה שמטריד אותם… אנחנו מעדיפים להתעלם. בעוד שאין לנו בעיה לערוך סמינריונים ודיונים ופולמוסים פומביים על החזרה בשאלה, ולנסות להבין מה באורח החיים הדתי גורם לכל כך הרבה צעירים לנטוש את הדת ולחיות כחילונים – עם צעירים שמסתובבים עם דילמות עצומות הקשורות בזהותם המינית אנחנו לא מסוגלים לשוחח. אנחנו מדברים עם הצעירים על הכול: על הצורך שלהם בתורה דינמית שתדבר אליהם, על כך שהם לא מתחברים, לא מרגישים חלק, אבל על הדבר הזה אנחנו לא מדברים. אני מבקש להדגיש שאני לא דן כרגע במה שצריך לומר להם… אבל אנחנו לא אומרים להם דבר. פשוט מתעלמים".

יש הזדמנות שנייה

חברי הפורום מציעים לרב נריה לחתום על מסמך, שלמעשה, תשכח את הסערה שהתעוררה. הרב נריה מתלבט קשות בין התועלת האישית, לבין ההזדמנות ההסיטורית לעורר דיון ציבורי – ולבסוף מכריע, שאם יחתום "נפסיד כולנו את ההזדמנות להביט בתוך עיניה של בעיה או תופעה שכמעט איננו מעזים להביט בה".

למעשה, מבוקשתו של דאום מתומצת היטב בדברים שכותב אחת מדמויותיו, עיתונאי, הכותב ספר אודות הפרשה: "אולי בעוד שנים רבות, כאשר הציבור הדתי יצליח לייצר תובנה חיובית בנוגע להומואים וללסביות, יציינו את הספר הזה ואת הפרשה הקטנה-גדולה הזו כמחוללת שינוי. כזאת שפתחה את הדלת לדיון ולמהפך תודעתי וגרמה לקהילה הדתית ולפרנסיה הרוחניים להבין שאי אפשר להדחיק את הסוגיה, ואי אפשר שלא לעסוק בה…".

לפיכך, דאום אינו טורח לאסוף את כל קצוות הספר בסיומו: במידת מה, העלילה נותרת פתוחה. הרי אין זה ספר עלילתי, אין כאן סיפור מעשייה. יש כאן הזמנה לדיון – הזמנה פתוחה, בדמותו של ספר פתוח. כי זה כל מה שדאום מבקש. שננהל דיון רציני ומעמיק. שנתייחס לשאלות המחשבתיות שעולות מן הסוגיה, ולא לזוטות, לא לקלישאות ולהשמצות. פספסנו הזדמנות לעשות כן 'בזמן אמת'; ב"רב הנסתר", דאום מספק לנו הזדמנות שניה, הזדמנות שלא מובנת מאליה. עלינו לנצל אותה.

ואולי עלינו לראות ב"רב הנסתר" בקשה נוספת: שנשכיל לנצל פרשיות ציבוריות מציאותיות לליבון סוגיות יסוד. שלא ניתן להן לטפוח על פנינו. שלא נצטרך להיעזר בכלים מלאכותיים. ש"רב הנסתר" יהיה תופעה חד-פעמית.