תפסיקו לרקוד על הדם של משה סלימן

  פלאש90

אין עשן בלי אש

כולנו כבר ראינו ושמענו את החדשות האחרונות מבית המחאה החברתית.

כה חברתית היא, המחאה, עד שאדם מסכן, בעל הפרעות אישיות ושטוף מח מרוב תעמולה, הצית את עצמו וקירב אותנו צעד נוסף לכיכר תחריר'.

כאילו לא די בעבריינות מול שוטרים, חסימת כבישים והפרעה לאורח חיים שלווים בקרב אזרחי המדינה, שבירה וניפוצן של שמשות בנקים ופריצה לתוכם, אזי שכעת אנו מעבירים הילוך ומשתאים, אפעס, לנוכח פולחן משיחי פונדמנטליסטי ש – מזל טוב – הכניס גם אותנו לרשימת המדינית הלא יוקרתית, המתכבדות במעשים ברבריים ומשולחי רסן, משל היינו מדינה ענייה, נחשלת, לא מפותחת וחסרת כל עתיד.

אך לא על המסכן שהצית עצמו הנני מלין. הרי הבנאדם היה באמת ובתמים מעורער נפשית (ולא כפי שאחותו טוענת שצריך לראותו – כשפוי). אדם שנכשל בעסקיו, נקלע לחובות כבדים, אדם שלא היה מסוגל לנהל מערכת יחסים עם נשים מכיוון שהיה יותר מדיי קנאי להן. אדם שניסה להתאבד כבר בעבר – ללא הצלחה (בהכל אשם ״ביבי״ אגב. מעניין באמת לדעת מי עזר לו לכתוב את מכתב ההתאבדות, אך זה כבר עניין אחר). כך לפי דו״ח פסיכיאטרי של אותו אדם, בכל אופן.

וממילא, גם כך אנשים קצת יותר שפויים מ״השרוף״ כבר פותו להאמין לחבורת רוטשילד ולהישאב לעולם שכולו סיסמאות הרואיות ושלטים רומנטיים. שלא נדבר על שטיפת המח של התקשורת.

לכן, מה למשה סילמן שילין? פחית הבנזין כבר הייתה מוכנה. רק חיכו לגפרור שיצית.

זו הייתה רק שאלה של זמן עד שאדם בעל אופי חלש ונפש מעורערת, ייקח את העניינים לידיים וינסה לבצע מעשה קיצוני. אלא שרק עכשיו, כמובן, כל חסידי אומות העולם נזכרים להתעסק ולפשפש בעברו הבעייתי של אותו אדם ואגב כך, לצקצק בלשונם.

רוקדים על הדם

מאידך, כן שווה להתמקד בכת ההזויים שאימצה את המקרה העצוב, הקשה והסכיזופרני הזה, והפכה אדם חלש, בעל בעיות נפשיות וכלכליות קשות, לסמל, למנהיג, לדמות נערצת ומודל לחיקוי.

כך למשל, הגדיל לעשות כתב ״הארץ״, אור קשתי, שכתב שמדובר ב"אחד ההישגים הגדולים של המחאה". גם סתיו שפיר, כמובן, לא טמנה ידה בצלחת: "מכתב ההתאבדות ההמוני של סילמן הוא ה'אני מאשים' שלו לכל הגורמים שהפקירו אותו – מרה"מ ועד שר האוצר". שלי יחימוביץ' הוסיפה מצידה: "משה סילמן לא לבד, אנשים מיואשים".

בד בבד, אחרים כבר מנכסים לעצמם את המקרה האובדני ומייחסים לו את אשמתה של הממשלה ומצבה ״הקשה״ של המדינה (כפי שעולה מדבריה של יחימוביץ') – לא פחות. הלא חברי "המחאה החברתית" כבר מדברים על ״משמרת מחאה", והפגנת ("כולנו משה סילמן") זעם המוני כנגד הממשלה, בעקבות המקרה, כאילו האחרונה אחראית על כשליו העסקיים של אותו אדם, או על בריאותו הנפשית הרופפת והמנותקת ממציאות.

לכל בר-דעת שפוי הרי ברור, בהיר ונהיר, שמדובר במקרה המבטא זילות בערך האדם וציניות פסיכופטית ברמות קשות.

פורנוגרפיה מרקסיסטית של דמות הקורבן התמידי, שהמערכת, אבוי, ״דפקה״ אותו.

לא המדינה אשמה

וזה באמת מה שהדהים אותי. פחות מהמקרה האכזרי הזה – עדת הכסילים המוחלטים, שבאיוולותם כי רבה עוד מעזים להאשים את המדינה והעומדים בראשה במעשה טירוף של אותו משוגע אקראי.

ומה מחר? נאשים את ״ביבי״ כי שרה ממחלקה 4 באברבאנל חתכה לעצמה ורידים? הכל יכול להיות. רק תציבו אותה במוקד המחאה ונדאג לכל.

בחברה אזרחית שבה אדם חולה נפש מצית את עצמו ובתגובה, אנשים מהללים את המקרה ומנכסים אותו – באופן מחליא ומעורר קבס – לטובת האג׳נדה האישית שלהם, תהא אשר תהא, לא ניתן שלא לתהות, מי כאן לעזאזל החולי נפש האמיתיים?

==

עומר דוסטרי הוא סטודנט לתואר ראשון במדע-המדינה ותקשורת, פעיל בצעירי הליכוד ובתא לביא-אריאל.