יום הזיכרון מסוגל לטשטש את כל המחיצות

זיכרון ההולכים מאפשר לנו לעמוד על משמעות החיבור בין ההווה לעבר, המפגש עם השכול הוא מפגש שיוצר מחוייבות עמוקה לאחר, לזולת, לרעך שהופך להיות לבשר מבשרך

יום הזיכרון מסוגל לטשטש את כל המחיצות
  (צילום: הדס פרוש/ פלאש90)

אין לך אדם בחברה הישראלית שאין לו נגיעה עם יום הזיכרון לחללי מערכות לישראל. השכול יושב על אחד מהנימים הרגישים ביותר של האומה הישראלית. כאשר טקסי הזיכרון הממלכתיים הם חלק מהאתוס ומהתודעה הלאומית של ישראל.

הם מבטאים את השכול הלאומי, מחזקים את תחושת הסולידריות ואת ההזדהות העמוקה עם משפחות הנופלים שאיבדו את יקיריהם. ביום הרת-עולם זה, העם כולו מתעטף בכאבן של המשפחות" [בג"ץ 3052/19].

יום הזכרון מבטא את תחושת הסולידריות של כלל חלקי העם, על פלגיו ושסעיו השונים, עם זכרון הנופלים והנספים. בהתקדש היום חודר השכול הלאומי מהמרחב הציבורי אל התחום הפרטי. אין זה משנה כלל אם שכול נגע בך ממש, שכן אם לא פגשת אותו במעגל הקירבה הראשן תפגוש אותו במעגל השני, ואם לא השני אז השלישי.

"עיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל"

כך למשל כל שנה נושא אותי קול הצפירה מענייני החולין שלי אל הכלל, מהריצה אחר השגרה אל מחשבות על אלו שהיו ואינם. על בני המשפחה המורחבת שנפלו, על תשעת מחברי לגדוד המילואים של חטיבה 98 שנפלו במלחמת לבנון השניה, על המדריך בבני עקיבא שכה הערצתי שנפל על אדמת לבנון, על החבר לכיתה בבית הספר היסודי, על האח של החבר מהישיבה, האח של החברה מהשבט, והאח של השכנה מהבית הסמוך, על המג"ד שלא השתחרר והמשיך לטפס מתפקיד לתפקיד, על בן השבט מבני עקיבא שנפל תוך כדי שהוא נשכב על רימון וזועק 'שמע ישראל', על האבא של אותו תלמיד שהיה לי ולא הכיר את אביו, על הלקוח שאיבד את אחותו.

ועל אותם חיילים, שלא הכרתי ממש אך נפילתם הותירה רושם עז ונפש מצולקת. פסיפס שלם של אנשים שאיבדנו, נשמות נאצלות שטמנו בחובן הבטחות גדולות נמחקו, חלומות גדולים שלא יתגשמו, חיים שלמים שנגדעו. לו זכו גם הם היו מקימים משפחה ובונים את עצמם. ומכל זה הם נחקקו כקדושים "דעיקר הקדושה על ידי שמכניס אדם עצמו בכלל ישראל" [שפת אמת, קדושים].

עיצומו של יום הזכרון מסוגל לטשטש את כל המחיצות, למוטט את כל הגבולות, ולהסיר את כל המחלוקות, הכאב ביום הזכרון הוא לא רק לאומי אלא הוא אישי בבחינת "כל איש מישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית" [ר' שמשון שקאפ, שערי ישר] וכאשר איבדנו חייל איבדנו חלק משלמות גוף האומה הישראלית. ולא רק חלק מגופו של עם ישראל חסר, אלא גם אחד מליגיון הצבא של הקדוש ברוך הוא חסר, ובנפילתם של הרוגי ארץ ישראל נתמעט כבודו ותש כוחו של מעלה [עגנון, קדיש על הרוגי ארץ ישראל].

ועם ישראל יחיה, ישרוד, ירבה ויפרוץ

ביום הרת האומה הישראלית אתה מבין שכדור של רובה או מטען חבלה שמתפוצץ, אינו מבחין בין דתי לחילוני, בין ימני לשמאלני, בין עירוני למושבניק, בין עשיר לעני ובין ספרדי לאשכנזי. עוצמתו של היום מחבר אותנו לנצח ישראל. שם השסעים לא קיימים. השיח שם הוא אחר, כל מגמתו מתכתב עם הרעיון שהחל מרגע הופעתה של האומה הישראלית על במת ההיסטוריה היא נמצאת במצב של חירום לאומי, של סכנה ממשית להמשך קיומה. החל מלבן הארמי שביקש לעקור את הכל, עבור לשעבוד מצרים ועד לשואת יהודי אירופה ולקריאה של איראן להשמיד את האישות הציונית.

אלא שהצד השני של המטבע ההיסטורי ישראלי, שהוא מושתת על התיאור של הנביא יחזקאל "ואראך מתבוססת בדמייך" תיאור קשה של כנסת ישראל שנמשלה לילדה עזובה, שמצויה באחד המצבים השפלים של התבוססות בדם, כאשר הדם הוא הנפש, ושפיכת הדם היא האנטיתיזה לחיים, במצב כה שפל זה מובטח לנו "ואומר לך בדמייך חיי" [יחזקאל טז, ו] גם בניוול הקשה והמשפיל לא יכבה נצח ישראל – ועם ישראל יחיה, ישרוד, ירבה ויפרוץ, יעלה וישגשג, יתחזק ויתחשל.

ומכאן שזיכרון ההולכים מאפשר לנו לעמוד על משמעות החיבור בין ההווה לעבר, המפגש עם השכול הוא מפגש שיוצר מחוייבות עמוקה לאחר, לזולת, לרעך שהופך להיות לבשר מבשרך.

==

עו"ד אלישי בן-יצחק הוא מרצה בפקולטה למשפטים שערי מדע ומשפט.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
כולנו כאחד
שרה רבקה | 09-05-2019 2:42
בעל התניא כותב שכולנו משורש אחד.עץ אחד וענפים רבים לו. לכל יהוד י נשמה אלוקית ממעל ממש קשורה לאבינו שבשמים. לעיתים זה מוסתר .אך במצבים שונים מתגלה מסירות הנפש היהודית . זו לא גזענות....זו המשימה שלנו כולנו להביא לגאולה ושלום עולמי .שלום אמיתי ולא שלום התקפלותי . כולנו גאון יעקב .כולנו כואבים את הנופלים. ולא עוד.