דומיה של חיבור

היום הזה, יום הזיכרון, עומד למעלה מכל סדר רגיל. כל החשבונות הקטנוניים ביחס ליום הזה, כל הסברות והפלפולים, אינם משנים מאומה מאמיתת שגב ערכו. אי אפשר לתפוס ולהבין את גדולת הגדולות שביסוד נוראותו בקטנות ובמוגבלות.

בתוקף מציאות היום הזה, ברור ומורגש שבמעבדת חיינו הפנימית, על פי סדר פקודת הנשמתיות שבנו… נעשים איתנו דברים.

מי שרוצה לראות ולחוש בדבר ילך ויעמוד בתוך קהל עדת ישראל, עת מתקבצים הם ועולים לפקוד קברי הצדיקים הנופלים במערכות ישראל.

הלא זהו דבר מופלא ביותר, כי לא רק מי שיקיריהם נפלו במערכה פוקדים הקברים, אלא המונים, רבים רבים מבני עמנו מפסיקים מלאכתם ומתקבצים בבתי העלמין בכל קצות הארץ להתייחד עם נשמות הנופלים.

ובהינתן האות, בהישמע הצפירה, נעשים כל ישראל, נשמותיהם ושורשי נשמותיהם מחוברים ומדובקים יחד ממש, מן העולם ועד העולם במחיצת עליון שאין כל בריה יכולה לעמוד בה. שתי דקות אלו עושות אותנו מרוכזים ומחוברים כאחד, בדבוקה אחת הנמשכת מן העולם ועד העולם.

נכנסים לקודש הקודשים של האחדות

האם מסוגלים אנו לשער מה באמת נעשה איתנו בדקות אלו?!

ובאים אנשים ואומרים – נאמר אז משניות או תהילים, כדי שחלילה לא ניבטל מתורה. האם זהו הדבר המתבקש לרגעים אלו?! פתח את לבך, בן אדם, פתח את נשמתך, היה עושה מעשה עמך בחיבור עם כל ישראל. שתי דקות יש לנו בשנה בהן כל עם ישראל נכנס לקודש הקודשים של תיומת האחדות היותר עליונה, ואתה עומד בחוץ עם חשבונות שלא ממין העניין! פעמים מספר, כד הוינא טליא עמדתי ליד רבנו, (הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל) ברגעים אלו, וזה הספיק לי לכל החיים. אי אפשר לתאר ולספר מה התרחש אצלו.

אמנם בנוראות הנסיבות, אבל זו הזכות היותר גדולה והשגב היותר עליון, בהיות כל ישראל מכונסים יחד, כאיש אחד בלב אחד, בדביקות של מחשבה, לב ונפש, עם כל אלו אשר נשפך דמם על מזבח שיבת ציון ובנינה.

==

הרב עודד וולנסקי מתלמידי הרצי"ה, ר"מ בישיבת הר המור. שכל את בנו אברהם וכלתו אביטל בפיגוע רצחני בשנת 2002.