"נפילתו החסירה מנשמתי"| משה אבוטבול הי"ד

לרגל יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, חברים ומשפחות שכולות משתפים את הזיכרון שהולך איתם מיקיריהם שנפלו.

זבולון אורלב, (73) שר הרווחה וחבר הכנסת לשעבר שנפצע במלחמת ששת הימים ובעל עיטור המופת ממלחמת יום כיפור- בחר לשתף את הזיכרון שהולך איתו מחברו לפלוגה, משה אבוטבול הי"ד, שנפל במערכה לשחרור ירושלים.

"כל שירי הנשמה על הרעות והאחווה מתגמדים בעיניי בהרגשתי לנפילתו של משה. נער מקרית גת, בן לעולים חדשים ממרוקו שהצליח בכישרונותיו ובשקדנותו לבנות את עצמו כמורה ומחנך, בן תורה ואיש אקדמיה. משה, איש חביב, מאיר פנים, חברותי ותמיד מתגייס לעזור חי וקיים אתי מאז ועד היום."

הזיכרון שהולך איתי ממשה: "פרצנו יחד עם חברינו בפלוגת ב' של צנחני המילואים, בגדוד 71, של חטיבה 55, את גדר הגבול למזרח ירושלים, אור לכ"ז באייר תשכ"ז, במלחמת ששת הימים. התחלנו בלחימה קשה מחדר לחדר ומבית לבית לטיהור שכונת שיח ג'ראח בירושלים, שבוואדי ג'וז, מסביב רעש והמולת קרב, רימונים מתפוצצים וירי מסיבי. נלחמנו פנים אל פנים מול הליגיונרים וטיהרנו כמה בתים. במעבר לבית נוסף, משה הלך לפני ואני כחצי מטר אחריו, חטף משה צרור מלגיונר. הבחנתי לפתע שמשה נפל מבלי להשמיע קול.
משה היה חברותא שלי במהלך לימודינו במכלל לחינוך, הנקראת כיום מורשת יעקב ברחובות. במהלך כל שירותנו "בהסדר", בנח"ל המוצנח, בגדוד 50, גרנו יחד באוהל הסיירים וגם צנחנו יחד באותה דבוקה. אך טבעי היה שהחלטנו גם לחלוק את אותו חדר של סטודנטים באוניברסיטה העברית.

כשנפל משה על הקרקע מבלי להשמיע קול רכנתי לעברו, קראתי לו, הוא לא ענה. חושך מוחלט. הכל קרה בתוך שניות. הליגיונרים זיהו אותנו והמטירו עלינו אש יעילה, אני הייתי עסוק עם משה. על אף המולת הקרב כל מעייני היו במאמציי למשוך אותו חזרה למקום מוגן.

לפתע חשתי כאבי תופת ברגלי השמאלית. בעוד אני רכון על משה והלב מסרב לקבל את מצבו, חטפתי צרור שריסק לי את ברך רגל שמאל. נפלתי על משה וצעקתי חובש. כשהגיע החובש אמרתי לו: אצלי זה רק רגל, מצבו של משה חמור מאד. החושך לא אפשר לי לראות את פניו של משה ולמעשה לא נפרדתי ממנו, גם להלווייתו לא יכולתי ללכת בגלל האשפוז שלי.

כל שירי הנשמה על הרעות והאחווה מתגמדים בעיניי בהרגשתי לנפילתו של משה. נער מקרית גת, בן לעולים חדשים ממרוקו שהצליח בכישרונותיו ובשקדנותו לבנות את עצמו כמורה ומחנך, בן תורה ואיש אקדמיה. משה, איש חביב, מאיר פנים, חברותי ותמיד מתגייס לעזור חי וקיים אתי מאז ועד היום. כמה דמעות שפכתי וכמה צער הצטערתי בעודי שוכב מגובס וכואב בהדסה.
בנינו חברותא קרובה כמו שני אחים. חברות עמוקה שבאה מתוך הנשמה. נפילתו החסירה מנשמתי. תמונת נפילתו על אף שהייתה בחושך מוארת לנגד עיניי ולא כהתה עם השנים הרבות.

מאז לחמתי במלחמות ובקרבות קשים נוספים. במלחמת יום כיפור פיקדתי על מעוז על גדות תעלת סואץ. שני פקודי אברהם דוד כץ ומשה יקר הי"ד נפלו לידי. אולם משה הוא ההרוג הראשון שלי והוא היה החבר כאח לי. נפילתו הפכה אותי לחבר שכול.
מעולם לא מצאתי מילות נחמה למה כדוריו של הליגיונר פגעו בו ולא בי, למה פגעו בו בלבו ובי רק בברך. למה קרה שהוא יהיה ראשון ואני שני."