כולם היו (ועדיין) בני

חג הפסח עבר והשכיח את מערכת הבחירות שתמה לה (וטוב שכך). נער הייתי וטרם זקנתי, אך מערכות בחירות רבות ראיתי ומכנה משותף אחד להם.

הציבור הדתי-ציוני, התורם רבות למדינה, ציבור בעל ערכים, לא מצליח פעם אחר פעם למצות, ולו מחצית, מהפוטנציאל הפוליטי הגלום בו. למעט שתי תקופות שניתן לומר שהייתה הצלחה יחסית (ואני מדבר על 20 -25 השנים האחרונות) לאחר רצח רבין המנוח – הייתה תחושת התלכדות של הציבור והמפד"ל בראשות המר ז"ל קיבלה כמעט 10 מנדטים, ולהבדיל תחת הקדנציה הראשונה של נפתלי בנט יבדל"א הייתה תחושה של "משהו חדש מתחיל" והגענו ל-12 מנדטים.

פעם אחר פעם צצות להן מפלגות שבאופן מוצהר מתחרות על הקול הדתי-לאומי שלא במסגרת המפד"ל/הבית היהודי.

סקירה קצרה תזכיר לנו נשכחות:

התחיה – בתקופת הסכם השלום עם מצרים, תנועת תמ"י –(תנועת מסורת ישראל) דוד אבוחצירא – ח"כ לשעבר מהמפד"ל שממנו החל הבסיס לתנועה עדתית מובהקת (היא נעלמה ונבלעה בתוך ש"ס), מצ"ד – הזרם הימני הפוליטי (חרדל"י?), מימ"ד – הזרם השמאלי בראשות הרב עמיטל ז"ל, מפלגת האיחוד הלאומי – שבשנים האחרונות רצים כ"בלוק" יחד עם המפד"ל (וכנראה יתאחדו בקרוב), מולדת וכיום עוצמה יהודית (שהפעם רצה כ"בלוק טכני" בשותפות) ובמערכת בחירות זו קמה מפלגה חדשה שלא צלחה דרכה "הימין החדש", וכמובן- ניתן להתייחס גם ל"זהות" על אף שאינה מוצהרת ככזו, ניתן לראות היכן זכתה לתמיכה, ומסתמן כי מרבית תומכיה הינם גם מקרב המגזר הדתי-ציוני.

איך המגזר לא מסוגל להתאחד בבחירות?

איני מכיר, וכנראה שגם אתם לא, מגזר כה מוגדר וכה תחום במוסדות משלו- כמו מערכות חינוך, תנועות נוער, ספורט, תנועות התנדבות ועוד, ולמרות הכול אינו "מסוגל" להתמודד כמקשה אחת בבחירות.

מאפיין זה אינו קיים אצל ציבור אחר.

נסו לדמיין מפלגה ציונית דתית- בעלת 20 מנדטים- החברים בה גם סמוטריץ', וגם אלעזר שטרן. אתם יודעים מה – גם איתמר בן-גביר וגם תני פרנק (נאמני תו"ע). לפני שאתם "תמהים", על ה"שידוכים" המוזרים הללו ודומיהם, הרשו לי לשאול שאלה – למה אלונה ברקת ראויה להיות במפלגה שזוכה לקולות רבים כל כך של המגזר? מה היא תרמה? מה המגזר מעניין אותה? ואף אחד לא הרים גבה שהיא הייתה מועמדת במקום גבוה!

אני משוכנע כי קיימים נושאים רבים בו תהיה כמעט תמימות דעים, בקרב חברים המייצגים עמדות שונות. נכון, יהיו נושאים רבים בהם המחלוקת תהיה קשה מנשוא, ובכל זאת- האם לא נצא כולנו נשכרים?

ביהדות למדנו, כי מרכיבים שונים רצויים, למשל – סממני הקטורת – לא כולם בעלי ריח נעים ובכל זאת כולם יחד. אנו נוטלים ארבעה מינם בחג הסוכות, כל מין מייצג דבר שונה, וגם הערבה הפחותה הינה חלק מהמארג! לא אגזים ואומר כי ביום הכיפורים אנו מתפללים "עם העבריינים" (מבלי חלילה לכוון לצד כלשהו).

תפסיקו לחפש ניצחון בתוך המגזר

זאת ועוד, לאחר כל מערכת בחירות, יש כאלו המחשבים קצים, ומחליטים איזה חלק של המגזר "שולט"? מי ניצח? "החרדלי"ם" או ה"לייטים"? (השימוש בכינויים אלו אינו אהוב עלי ונעשה לצורך חידוד).

הרי אם היינו מיוצגים על ידי סיעה גדולה, כל מערכת החינוך על שלל האפשרויות הייתה פורחת, (מעורב, נפרד, ת"ת וכו'). כולנו היינו מרוויחים, איש איש והשקפתו. במקום להימצא במאבק תמידי של "ידו של מי גוברת"?

המגזר החרדי, אשר בו מצויות מחלוקות פנימיות קשות, יודע להתאחד בשעת בחירות, ואילו המגזר הדתי לאומי כנראה אינו מבין את כללי המשחק.

פוליטיקה היא אומנות

כל רצוני הוא לומר- פוליטיקה היא אומנות. ואומנות צריכה להינתן בידי המומחים. הציבור החרדי יודע באמצעות רבניו לפנות את הזירה לעסקנים, הציבור הרוסי מבין כי ליברמן מייצג אותו נאמנה (ואינו נותן לעובדות לבלבל אותו), ואילו הציבור הדתי לאומי מתפרס על פני שלל מפלגות חדשות לבקרים וכל אחד משוכנע כי הוא מבין ויודע, ומי שלא מסכים לדעתו במאת האחוזים, הרי הוא פסול חיתון לכתחילה…

איני מדבר על האירוניה כי הביקורת – בדרך כלל תמשיך להיות מופנית כלפי המפד"ל/"הבית היהודי" גם בקרב מי שלא הצביע עבורה בבירור (מומלץ לעיין במוסף של "נאמני תורה ועבודה" שפורסם בחג הפסח בעיתון מקור ראשון), וגם ברשתות החברתיות- טרם ראיתי התנצלות בפני מי שגרם לבזבוז הקול (הצבעה ל"ימין החדש" או "זהות").

במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה הציבור הדתי "איבד" 7-8 מנדטים בוודאות, וזה בלי לחשב את מצביעי הליכוד הרבים מקרב המגזר הדתי-ציוני.

מי בכל צריך מפלגה מגזרית? צריך

תשאלו מן הסתם- מי צריך בכלל מפלגה מגזרית? ותשובתי הינה – אם היו קריטריונים ברורים במדינה – לחלוקת משאבים – היה מקום (אולי) לשאול כך, עוד לא הגענו לעת הזו.

תקציבים, מינוי תפקידים חשובים – כמו דיינים / רבני עיר והרשימה עוד ארוכה נקבעים לפי "ידיים" בכנסת ולא לפי קריטריונים!

אז, זה נחמד שיש תנועות חשובות למען מטרות נשגבות, ואנשי רוח ועוד, אבל העובדה היא שגם אנשים חכמים כמו – זוכה פרס נובל, מזרחן מבריק, אנשי צבא מהוללים ואנשי חינוך ואנשי רוח ועוד רבים וטובים, כנראה טועים כשמדובר בבחירה בגוף פוליטי שאמור לייצג את עמדתם.

הדברים נכתבים ממעמקי ליבי. חובה על כולנו לערוך חשבון נפש, ולא איש על החזה של חברו…

==

אבי גולדברג, לשעבר מ"מ ראש עירית גבעת שמואל ולשעבר חבר מועצת והנהלת עיריית בני ברק.