כשקיבל רבי יוחנן בן זכאי מאספסינוס את יבנה וחכמיה הוא עזב את ירושלים והקים ביבנה ישיבה. סביר להניח שריב"ז היה ראש הישיבה או נשיא הישיבה ואם היה רוצה היה יכול להכתיב לתלמידיו את הדרך הטובה שילכו בה, אבל הוא אינו מכתיב מלמעלה לתלמידיו קו קבוע מראש אלא אומר להם: "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם", וכל אחד מהם באופן עצמאי הגיע למסקנה הנראית בעיניו שהיא שונה ממסקנת חבריו. כמו שאמר: "רואה אני את דברי ר' אליעזר בן ערך מדבריכם".

גם הראי"ה נהג בדרך זו וכך מספר הרב יוסף דוד בנו של הרי"מ חרל"פ ששאל את אביו מדוע הוא נוסע ליפו אל הרב קוק? מה יש ברב מיפו שאין ברבני ירושלים? ענה לו אביו: "ראשית, יש אנשים שנשמותיהם שייכות זו לזו עוד לפני ביאתן לעולם. בנוסף, הרב של יפו לא משעבד אותי לסגנון מסוים ("קו" במינוח שלנו) כשאני מציג לפניו את לבטיי ובעיותיי הרוחניים הוא נותן לי לראות איפה שאני נמצא מצד עצמי".

את הנהגתו זו מנמק הראי"ה בספרו עין איה (שבת פ"א אות פד): "כי האדם לא ימצא את אושרו אשר הוא מבקש אלא רק אם יפעל על פי תכונתו הטבעית". וזו הייתה גם דרכו של רבנו הרצי"ה וכך כתב אליי במכתב אישי (אדר"ח אד"ב א' ויקרא תשי"ז): "כידוע לך אינני בעל-כפיה ולא אכריחך לנעימותי גם הרוחנית והאידיאלית לאמיתיות קדושתה וגדלותה של תורה הראויה לך".

אברהם אבינו לאחר שהכיר את בוראו לא ישב בחיבוק ידיים אלא הקים ישיבה "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם – אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה" (יומא כח ב) וקיבץ סביבו רבבות תלמידים, ואחד המיוחד שבישיבתו היה אליעזר "זקן ביתו"- שהיה "זקן ויושב בישיבה", ו"המושל בכל אשר לו – אמר רבי אלעזר: שמושל בתורת רבו" (יומא כח ב) ותפקיד מיוחד היה לו לאליעזר בישיבה שהוא היה התלמיד המוסמך להעביר תורתו של אברהם לאחרים "הוא דמשק אליעזר" – "אמר רבי אלעזר: שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים". ואכן כל עוד היה אברהם חי היה לו לאליעזר תפקיד נכבד. אבל מרגע שאברהם התחיל לדאוג לעתידו של המפעל האמוני שלו, לפתע נהפך התלמיד המבורך ל"ארור", ושוב אין אברהם רואה אותו כראוי להיות שותף בהמשך הדרך, וכשאליעזר מציע את בתו כאשה ליצחק אומר לו אברהם: "אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדביק בברוך".

מהי הקללה שראה אברהם באליעזר? צריך לומר שה"ארור" הוא מה שהיה "דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". כל עוד הרב חי זו ברכה, אבל היא הופכת לקללה בהתנהלות של הדור הבא, כי מהו "דולה ומשקה". זהו תלמיד היודע "לדקלם" מילה במילה את דברי הרב, אבל מורשת אי אפשר להנחיל רק אם ממשיכיה יודעים גם לחדש. ודוגמא לכך הוא מה שמסופר (אבדר"נ פי"ג) על רבי אליעזר בן הורקנוס שאמר לרבי יוחנן בן זכאי: "למה אני דומה, לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס" אבל ריב"ז שלימד את תלמידיו לא להיות מדקלמים אמר לו: " למה הדבר דומה, לבאר הזאת שהיא מזלת ומוציאה מים מאיליה כך אתה יכול לומר דברי תורה יתר ממה שנאמר למשה בסיני" . ואכן "עמד ופתח ודרש בדברים שלא שמעתן אזן מעולם. כל דבר ודבר שיצא מפיו עמד רבן יוחנן בן זכאי על רגליו ונשקו".

כל מי שמתיימר להיות ממשיכם של "גדולים" ילמד זאת מפרשת אליעזר ורבקה שהיא הממחישה לנו את דמותו של הממשיך. אליעזר לאחר שהבין ש"דולה ומשקה" אינו יכול להיות ממשיך, הוא מעמיד במבחן את המיועדת להיות השותפה של יצחק בהמשכת מורשתו של אברהם, ולכן עוד לפני פגישתו עם רבקה הוא אומר: "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק".

כלומר לא נערה "מדקלמת" העושה בדיוק מה שמבקשים ממנה אלא מי שיודעת לחדש גם מעצמה, היא ההוכחה להצלחת המבחן.  ואכן רבקה עמדה במבחן "הוא שאל גמיאה אחת ורבקה השקתו כל צרכו" (שוחר טוב). רבקה הייתה כזאת לא רק כאן אלא זו הייתה אופייה תמיד היא הייתה עצמאית: אינה הולכת בתלם המשפחתי, "אביה רמאי אחיה רמאי ואנשי מקומה רמאים, והצדקת הזו שהיא יוצאת מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים".וגם אחר כך בביתו של יצחק אין היא מיישרת קו עם בעלה בהתייחסות לבנים שלהם, ולבסוף יצחק עצמו מצטרף אליה ומתייצב לצידה.

עלינו להעמיד תלמידים כאלו שיהיו עצמאיים ולא מקובעים על ידי הכתבה מלמעלה להיצמד ל"קו" מסוים.

גם אנו צריכים לעשות חשבון נפש האם אנחנו לא הפכנו את משנת הראי"ה ל"דברים שבכתב" שהשימוש היחידי בהם הוא לדקלם אותה, או שאנו מסוגלים להפוך אותה ל"חיים שיש בהם יראת חטא"(עיין עין איה ברכות פ"ב אות לג). לתורת חיים המיישמת את משנתם של רבותינו במציאות הציבורית המתחדשת. בכל יום, להיות מעורבים עם כל הציבור ללא ביטול או פסילה כמו שהורו לנו רבותינו בעל-פה ובכתב.