צמד המילים "חשבון נפש" נשמע הרבה במחוזות הציונות הדתית בימים אלה. כישלון 'הימין החדש' מייצר תובנות רבות אודות דרכה של הציונות הדתית גם בהקשרה הפוליטי וגם בהקשרה החברתי. מיותר לציין שגם הישגה של 'איחוד מפלגות הימין' אכזב רבים ובצדק; שלוש מפלגות חברו לרשימה אחת – ולמרות הפוטנציאל האלקטוראלי התוצאה הייתה רק  חמישה מנדטים.

ראשית אני מבקש לכפור בטיעונים השוללים את עצם קיומו של חשבון הנפש. האמת צריכה להיאמר: נפתלי בנט ואיילת שקד נטלו סיכון פוליטי מיותר ולא מוצדק, לאור אחוז החסימה הגבוה (שאגב, הם התנגדו להורידו כאשר הדבר הוצע על ידי נתניהו).

שריפת הקולות המיותרת בבחירות 2015 בעקבות כישלונה של מפלגת 'יחד' הייתה צריכה להדליק נורות אדומות, גם אם בתחילת הדרך הסקרים לימין החדש היו מחמיאים. נכון שבאותה נקודת זמן, לפני כשלושה חודשים, התסריט של הצלחת מפלגה כמו מפלגת 'זהות' (שמתחרה על קולות דומים) לא היה בנמצא – אך כל פוליטיקאי צריך לדעת שתופעות מעין אלו יכולות תמיד לקרות וצריך לקחת אותן בחשבון כאשר יוצאים למהלך פוליטי דרמטי ורב-משמעות.

זאת ועוד. קמפיין "הגוועלאד" של נתניהו בבחירות 2015 היה צריך גם הוא להדליק נורה אדומה לבנט ושקד: בימים האחרונים לפני הבחירות כבר ברור שהליכוד מצליח "לשתות" קולות רבים של דתיים לאומיים ואנשי ימין, מהלך שמעמיד גם הוא בספק הצלחה של מפלגה ימנית נוספת.

לפרישה של בנט ושקד היה אומנם אלמנט אידיאולוגי, ואולם בל ניתמם לחשוב שלא נמהל כאן גם חישוב פוליטי: שני הפוליטיקאים המוכשרים והמצליחים ראו כי אין ביכולתם להתברג בצמרת הליכוד, ובחרו בהקמת מפלגה מתחרה לה כדי לממש בה את תפיסת עולמם.

כך קרה שהציבור הדתי הלאומי שביקש להמשיך בתפיסת המפלגה המגזרית הצביע ל'איחוד מפלגות הימין', ואלו השוללים את המגזריות הדתית העדיפו לחזק דווקא את הליכוד.

מפלגת 'הימין החדש' נפלה בין הכיסאות, ולא שרדה במלחמה על קולות המצביעים; מפלגת 'הימין החדש' נתפסה ככפוית טובה עבור הציבור הדתי לאומי ששלח את בנט ושקד לכנסת בשש השנים האחרונות, ובעיני החילונים היא לא שכנעה שעצם קיומה הוא חשוב. מכל הסיבות האלה ברור שהסיכון היה בלתי מחושב. את המחיר לא משלמים רק בנט ושקד – אלא הציונות הדתית כולה וגוש הימין כולו, שקולות רבים שלהם ירדו לטמיון.

ואולם בכל נקודת חושך ניתן למצוא נקודת אור. נראה שרשימת 'איחוד מפלגות הימין' תייצג עתה בקול צלול את קולה של הציונות הדתית בסוגיות דת ומדינה: תמיכה ברבנות הראשית, תמיכה בישיבות ההסדר, תמיכה בחיילים הדתיים, וכן, גם דאגה למוסדות הציונות הדתית.

זו אומנם עשייה "מגזרית", אך לא הייתי מציע לזלזל בה לאור המאבקים החוזרים ונשנים על צביון המדינה וערכי הציונות הדתית – מבלי לגרוע בהבעת העמדות בתחומים המדיניים וההתיישבותיים החשובים גם הם לרוב הציונות הדתית. ההיסטוריה הפוליטית מלמדת שאיחוד מפלגות אומנם לא תמיד מועיל, אך גם לא מזיק. פיצול מפלגות מועיל רק לעיתים רחוקות ונדירות, אך לטווח רחוק הוא תמיד מזיק. מהבחינה הזו ההיסטוריה בדרך כלל חוזרת על עצמה, וכדאי ללמוד ממנה לעתיד.

ד"ר רוני קמפינסקי הוא דיקן אקדמי במכללת אפרתה, וראש החוג ללימודי אזרחות