נפתלי בנט תמיד "רץ" ותמיד עם "אלונקה" על הכתף

ללשכה של נפתלי בנט הגעתי לגמרי במקרה. (ובזכות שני אנשים החפצים בעילום שמם)

זה קרה מהר: ביום שלישי שלחתי מייל עם קו"ח, בחמישי זומנתי לראיון ("שלום מדברת אורטל מהשר בנט, תוכל להגיע לראיון בשעה הקרובה?") בראשון כבר חתמתי על טפסים, בשני התפטרתי מכל 4 העבודות שלי, וברביעי בבוקר כבר התייצבתי בדיונות של חוף פולג בנתניה. שם, מצאתי את עצמי רץ אחרי שר החינוך של מדינת ישראל כשהוא עם אלונקה על הכתף בגיבוש של חניכי וחניכות "תנועת אחריי".

מאז, במהלך השנתיים האחרונות, הבנתי שזה לא היה מראה חריג, נפתלי בנט תמיד "רץ" ותמיד עם "אלונקה" על הכתף.

לפעמים הוא מחזיק אותה לבדו, לפעמים עם עוד אנשים, אבל, תמיד ראשון להוביל; במסירות, במאמץ, בתבונה ובתחושת שליחות ואחריות שהוא מחדיר בכל מי שנמצא לידו – גם בי.

הייתי שם באינספור פגישות, אירועים, סיורים ונאומים, ראיתי כיצד הוא משלב באומנות בין מנהיגות גדולה לאנושיות יוצאת דופן. שנתיים של חוויה בלתי נגמרת, משעות הבוקר המוקדמות ועד השעות הקטנות של הלילה, רגעי שיא מדהימים לצד מטלות טכניות מתישות (והיו הרבה מאוד כאלה), אבל, בכל פעולה ופעולה זכיתי בשיעור לחיים והודתי על הזכות להיות חלק בדבר הגדול הזה.

גם כשטעיתי (וטעיתי!), הוא ידע למצוא פתרון זריז, לבקר בכבוד, לגבות ולהמשיך הלאה – "נועם, מי שלא עושה לא טועה, יאללה ממשיכים לרוץ".

בימים האחרונים של קמפיין הבחירות זכיתי להמשיך ולרוץ יחד איתו. צעדנו במזג אויר סוער, בגשם ובברד בשבתות במודיעין ובירושלים. שמעתי אותו חוזר שוב ושוב על הנקודה המרכזית בחייו, ה"דלק" שמניע אותו להמשיך ולפעול: "מאמין שבשיתוף פעולה עם אחרים יש לי את הדרך הנכונה לעשות טוב לעם ישראל , קודם כל עלינו להחזיר את הרוח היהודית- ישראלית-ציונית למדינת ישראל".

אחרי כל זה לא יכולתי שלא להמשיך ולהלחם איתו על כל קול. גם כשנותרו אחוזים בודדים לתקווה, ידעתי שהוא לא נלחם על הכבוד או על הג'וב הבא שלו, הוא נלחם בשביל להמשיך להילחם למען עם ישראל.

להקשיב, ללמוד, להשתפר

במהלך הקדנציה כשר החינוך ובעקבות המהלכים הפוליטיים האחרונים הוא קיבל המון ביקורת, מכל הצדדים,בכל פעם כזו הוא אמר לנו שצריך להקשיב, ללמוד את הביקורת ולהשתפר אם יש צורך.

כשהיה מדובר בביקורות אישיות הוא פשוט המשיך הלאה. אני לא הצלחתי. כשמכירים את האיש מקרוב ואת הרוח הגדולה שמנחה אותו בכל צעד, קשה שלא לכאוב על כל פגיעה אישית בו ובמשפחתו. התהום העצומה בין התדמית שהדביקו לו לבין האישיות האמתית והרוח הגדולה היא פשוט בלתי נסבלת. כמעט שלא עבר שבוע מבלי פגיעות אישיות, בפרהסיה התקשורתית ובמפגשים פרטיים. מצד אחד כאלו שחושבים שהם דתיים יותר מכולם חיפשו את הכיפה שלו ודאגו להדגיש שהוא לא מספיק בשבילם, מהצד השני עמדו חילונים קיצוניים שהתמקדו אך ורק בכיפה שלו. הוא, לעומת זאת ידע להילחם על התדמית בתקשורת אך גם למחול על כבודו ולהמשיך לסייע להם כשר החינוך של מדינת ישראל כאילו לא היו הדברים מעולם – אדם גדול.

בימים האחרונים חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שכל הטוב הזה נגמר בגלל הפרש זעום של 1400 קולות בלבד, לא יכול להיות שלכל הרוח האדירה הזאת שהוא הביא לציבוריות הישראלית אין מטרה או תכלית. אבל, אחרי מספר שנים של לימוד תורה בישיבות ועם חברותות דווקא נפתלי בנט חקק בי את השיעור הטוב ביותר באמונה ובטחון – בדרכו המיוחדת ובמילים פשוטות הוא הסביר לי שאמונה היא לעשות כל מה שאתה יכול עד קצה גבול היכולת, וביטחון הוא הידיעה שלא הכל בידיים שלנו. דברים שיוצאים מן הלב נכנסו אל הלב.

המעלית של משרד החינוך בת"א נוהגת לומר בכל עצירה: "דלת נפתחת, דלת נסגרת" אני מאמין שהדלת שנסגרה עכשו היא הדרך לתחנה הבאה בה תפתח דלת שתביא לידי ביטוי את הרוח האדירה שלו.

נועם כהן, עבד כיועץ תקשורת של נפתלי בנט