קרח שהיה הגדול שבשבטו מה גרם לו להתדרדר ממעלתו? שאלה זו נשאלה על ידי חכמינו: "קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו?"

ועל כך הם משיבים: "עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרון ועשרים וארבע משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?! ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן" (במדב"ר יח ח).

אילו הפעיל קרח את שכלו ופקחותו ודאי היה מונע מעצמו הרבה מטעויותיו, אילו היה קרח מקדיש קצת ממרצו לביקורת עצמית ולזיכוך מידותיו, כי אז היה חוסך מעצמו את להיטותו לממון וכבוד, שהן שתי חולשות שהכריעו לרעה את הגדול שבשבט לוי.

לקרח היו שתי עיניים גדולות והוא הלך אחר עיניו ולא אחר תבונת שכלו, ומה היתה טעותו? שייחס לעצמו גדולה שאינה שייכת לו ושלא באה מזכותו.

שמואל אכן היה מבני בניו של קרח, אך הוא היה ההיפך הגמור מקרח, קרח היה שקוע בצבירת ממון, עינו היתה צרה בשל אחרים, מה שאין כן שמואל, הפונה אל העם ואומר: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו, את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי".

ופירשו חז"ל את דבריו: "שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך, משלי היה. וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב בכל עיירות ישראל, דרך העולם בעלי דינים הולכים אצל הדיין, ואני הייתי הולך אצל הדיין, ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום (לא ברכב צמוד) וחמור שלי" (שם)

חולשתו הבסיסית של קרח היתה רדיפת הממון, ישנם סוגים שונים של עשירות, ישנה עשירות וצבירת הון המשמשת לבנין וקידום מפעלים, להטיב לזולת ולישובו של עולם, וישנה עשירות שגם אם אין האדם מטיב בה לאחרים הרי הוא לפחות נהנה ממנה בעצמו, ואילו עשירותו של קרח לא היה בה מכל אלו, רכושו של קרח היה מוטמן מבלי שאיש כל שהוא יהנה ממנו, לא הוא ולא אחרים.

כל כסף שהיה בא לידו מיד היה גונזו: "משאוי שלש מאות פרדות לבנות היו מפתחות בית גנזיו של קרח" (פסחים קיט א), עיקר עיסוקו של קרח היה להרבות מפתחות לבית גנזיו, מחשבתו היתה חד סטרית, להשיג ממון ולהכניסו לבית הגנזים, ויפה הצמידו חז"ל את ה'פרדות הלבנות' לאוצרות של קרח, שהפרדה היא בעל־חי שאינו עושה פירות, כמוה מעותיו של קרח שאינן עושות פירות.

אדם שרכש את כספו בעשר אצבעותיו והוא מונע את עצמו מליהנות ממנו, הוא סוגרו בתכניות חסכון וכדומה, זו בעיתו האישית. אבל כספו של קרח לא בא לו מיגיע כפיו, מקורו היה מפוקפק: "שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל ואחד מאומות העולם, . . . קרח מישראל . . . ושניהם נאבדו מן העולם, למה? שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם" (במדב"ר כב ז).

כבר בשעה שישראל התענו בשעבוד מצרים בחומר ובלבנים, היכן אנו מוצאים את קרח? "קרח ממונה לביתו של פרעה והיו בידיו מפתחות האוצרות שלו" (שם יח טו) אפילו במצבים הקשים של האומה גם אז מחשבתו של קרח נתונה להשתלט על אוצרות אחרים: "שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים – אחת נתגלתה לקרח" (פסחים שם). עשירותו של קרח הפכה למשל ולשנינה בתולדות ישראל.