האם אין צורך להחמיר בהתייחסות האכילה לכמות האכילה לפי שיעור חזון אי"ש?

שרידי ביצים שנמצאו בחפירות בעיר דוד שופכים אור על תזונת אנשי המקום בסוף תקופת המקרא. מחקר החדש מלמד על שימוש משמעותי בתרנגולת הבית למאכל בקרב בני המעמד הגבוה בירושלים. עד למחקר זה, הממצא הארכיאולוגי מהתקופות הקדומות היה דל. הוא כלל מעט עצמות וכמה חותמות של חוג המלוכה ועליהם דמות של תרנגול קרב, ולכן סברו שעוף זה שימש רק לראווה כחיית מחמד ולקרבות תרנגולים.

המחקר שהושלם לאחרונה בראשותו של פרופ' זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה שבאוניברסיטת בר אילן, ויפורסם במלואו במהלך הכנס השנתי של המחלקה ללימודי א"י בנושא חקלאות ובטבע של א"י בעת העתיקה מעלה כי שרידי ביצים שנמצאו בשפכי אשפה ואפר בשטח G שבעיר דוד משלהי הבית הראשון מראה כי שיעור הביצים דומה לגודל של ימינו.

קליפות הביצים נמצאו במהלך החפירות שניהלה במקום לפני כעשור  ד"ר אילת מזר. מתוך מאות שבבי קליפות תרנגולות שבחן פרופ' עמר, נמצאו מספר בודד של שברים יחסית גדולים שבאמצעותם ניתן היה לשחזר את גודל הביצה ושיעורה. הבדיקה נעשתה באמצעות אלגוריתם ייחודי שפיתח ד"ר אבשלום קרסיק מרשות העתיקות לשחזור כלי חרס ונוסה לראשונה על שברי הביצים מעיר דוד. התוצאות של השחזור הראו שגובה הביצה כ-50 מ"מ, שיא הקוטר המרבי 40 מ"מ ונפחה הכולל עם הקליפה הוא 61 סמ"ק.

גודל זה דומה מאוד לגודל המקל של ביצים בהלכה כ-50 סמ"ק, ואינו מחמיר כמו שיעור החזון אי"ש ו'הנודע ביהודה' שקבעו כי ביצה היא כ-100 סמ"ק. בחלק מההלכות, נגזר גודל 'כזית' השיעור המינימלי של אכילה (מצה ומרור בפסח לדוגמה) מגודל הביצה.

פרופ' זהר עמר עם שרידי הביצים מבית ראשון (דוברות בר אילן)

גודל הביצה לא השתנה

פרופ' זהר עמר, מציין שמדובר בממצא יוצא דופן. קליפות של ביצים בממצא ארכאולוגי הן נדירות;  לרוב אינן נשמרות בשל שבירותן. יתירה מזאת,  ביצי תרנגולת מעיר דוד הן לפי שעה הממצא הקדום ביותר מאזור המזרח הקרוב. לממצא זה קיימת תרומה חשובה לא רק בשחזור סל המזונות הקדום, אלא גם לעולם ההלכה. שחזור הביצה מעיר דוד וכן השוואה לממצאים מאוחרים יותר מהתקופה הרומית, מעידים  שגודל ביצי התרנגולת ונפחם היה בשיעור הדומה לביצה ממוצעת בימינו.

למידת "כביצה" ישנן השלכות הלכתיות בתחומים שונים, ב"שיעורי תורה". לפי פוסקים רבים גם שיעור "כזית" נגזר משיעור הביצה. ממצא הביצים מעיר דוד מעניק אפוא לדיון ההלכתי את ההיבט הריאלי.