בשבוע שעבר נזדמנתי לחתונה של הציבור שלנו, הגעתי מהצד של החתן אותו אני מכיר עוד מילדות, כבחור דתי.

את הצד של הכלה לא הכרתי, אך הסתבר לי כי ההורים גרים בירושלים באזור קטמון/רחביה או בסביבה. את החופה ערך אישיות שאני לא מכיר, אך לפי הודעת הקריין מדובר בידיד המשפחה (מצד הכלה).

עם תחילת טקס הנישואין, הורה עורך החופה לחתן להתעטף בטלית ולברך עליה שהחיינו. אולם למרבה ההפתעה, לאחר שהחתן בירך, הורה העורך גם לכלה לברך שהחיינו על הטבעת אותה היא עתידה לקבל.

שאלתי את מי שעמד לידי, "תגיד זה מנהג חדש, שכלה מברכת שהחיינו?" והוא ענה לי שלא, ובהרבה חתונות זה מקובל שגם הכלה שותפה לטקס ומברכת גם שהחיינו.

בהמשך ציפתה לי עוד הפתעה, בקריאת הכתובה הוסיף אותו עורך גם את שם האם לשמות של החתן והכלה. הפעם כבר הבנתי כי מדובר בחדשנות מוגזמת. הכיפה הקטנה שעל ראשו, כמו גם טבעת הנישואין שעל ידו החשידו אותי כי לא מדובר ברב נורמטיבי.

האינסטינקט הראשוני אמר כי מדובר במשהו שאינו שייך לבית המדרש. בירור קצר העלה כי לא מדובר ברב קהילה אלא בפרופ' מהמחלקה לתלמוד. לאחר מכן כשהגעתי הביתה, חיפוש שמו ברשימת המוסמכים לערוך חופה וקידושין מטעם הרבנות הניב תוצאה שלילית.

ככה לא בונים בית

המנהג המחודש הזה שבא כביכול לבטא שוויון בתוך הבית החדש, יוצר בעצם את ההפך הגדול.

אין שום בעיה עם הרצון של הכלה לברך את הקב"ה על הרגע הגדול של בניית הבית, זהו דווקא רגש בריא שצריך עידוד וטיפוח. אבל דווקא ביום חתונתה היא צריכה לדעת שמדובר בבית אחד ולא בתחרות.

השאיפה הפמיניסטית הזו, להראות כי גם לאישה יש מקום, משיגה בעצם את התוצאה ההפוכה. במקום שבמעמד החופה יראה כי שני אנשים בונים ביחד אישיות אחת המורכבת משניהם, צריכה גם הכלה להראות ולהוכיח כי גם היא קיימת.

במקום ברכה אחת לשני בני הזוג, שמראה על אחדות ועל בניין בית אחד, הופכת הברכה השנייה את האחדות לפירוד, כל אחד בבית הזה הוא לעצמו.

בית כזה בו שני בני הזוג לא פועלים בהרמוניה אלא כשני בודדים, קשה לו מאוד להחזיק מעמד. כשכל אחד מבני הבית מנסה להראות כי גם הוא קיים, הדרך לרבנות קצרה מאוד, ולאו דווקא מסיבות חיוביות.