עצוב לגלות עד כמה הפערים בין החינוך הדתי לחילוני גדלים, עד כמה הקשר למסורת נעלם במגזרים מסויימים. כואב לי לראות שיום ירושלים, היום בו אנו חוגגים את שיחרור ירושלים מידי הירדנים, היום שבו אנו חוגגים יחד עם בירתנו האהובה, הקשורה אל ליבו של כל יהודי באשר הוא, הפכה ליום חג של 'הדתיים'.
כאשר ביבי ביום ירושלים נאם ואמר: 'שאין עם שיש לו קשר לעיר בירתו יותר מאשר העם היהודי', החזה התמלא בגאווה , ירושלים היא מקור הוויתנו, היא תחילת דרכנו כעם מאוחד, כאשר דוד המלך מנסה לאחד בין שיבטי יהודה וישראל , היא המקום בו היתה עקידת יצחק, המקום ממנו נברא העולם. אז מדוע אני מרגישה שרק אנחנו בסיפור הזה? מדוע בבתי ספר חילוניים רבים בוחרים שלא לחגוג את יום ירושלים, ואפילו לא לציינו בחולצה לבנה? מדוע רחובות ירושלים ביום ירושלים מלאים בתנועת בני עקיבא, בישיבות ואולפנות עם דגלים, לבושים בלבן, חוגגים יחד עם בירתנו האהובה, וחילונים כמעט ואין?
הפערים העצומים הללו כואבים, ומשאירים את ההרגשה בלב כי ירושלים עדיין חצויה, חצויה בין אלו שאוהבים ומוקירים ונכספים לבין אלו שלא מבינים על מה כל הסיפור. כאשר בוחרים לדון פעם אחר פעם בתוכניות שונות על 'מה עדיף' ירושלים או תל אביב? אני נחרדת! וכי מה הקשר? אין אנו בוחרים עיר בירה לפי מה עדיף, מה אני אוהב יותר, איפה ישנם יותר מקומות בילוי.
עיר הבירה שלנו-ירושלים, היא חבל הטבור שלנו, היא מקור חיינו, אין פה עניין של העדפה. עצוב לי להיפגש תכופות עם ילדים, הורים ומורים שכמעט ולא היו בעיר הקדושה, שלא מכירים אותה והגרוע מכל- שאין להם שום רצון שכזה. חובה עלינו לחנך מחדש את דורנו לאהבת ירושלים, להכרתה , להבנה שאין לה אחרת, לא משנה מה הטכנולוגיה תביא עימה והקידמה וכמה קניונים ובניינים יבנו בתל אביב. נפוליאון בונפרטה כבר אמר כי 'עם ללא עבר- אין לו עתיד'. הקשר שלנו לירושלים הוא קשר של אלפי שנים,תפקידנו הוא לוודא שהיא תישאר כך לעוד אלפי שנים.
אסיים בשירו של חיים חפר, אשר נכתב בעקבות מלחמת ששת הימים, בה שוחחרה ירושלים, שיר אשר מתאר את ההרגשה החזקה והקשר החזק בין העם היהודי לירושלים:
היינו כחולמים-
בחודש אייר תשכ"ז היה הדבר/ ויבוא הרמטכ"ל ופמלייתו אל קבר דוד על ההר/ ויעמוד לפניו בבגדים מעופרי עפר/ וימחו ממצחם את נחל הזיעה הניגר/ וינשמו עמוקות ויצדיע הרמטכ"ל ויאמר:/ אדוני המלך הר הבית שוחרר/ ותקום דממה גדולה וחזקה/ דממה שואגת יותר מן הצעקה / דממה אלוהית דממה דקה/ ויאמר המלך וקולו נחנק/ דבר, דבר אלי יצחק/ וידבר הרמטכ"ל אל המלך ויאמר:/ לא אנחנו לבדנו שחררנו את ההר/ לא אנחנו לבדנו עשינו את הנס/ ולא בזכותנו הדגל על הכותל מתנוסס/ ואף כי לוחמנו הסתערו כאריות/ הם לא בלבד פרצו את שער האריות/ הם לא בלבד לחמו ברימונים וסכינים/ מלחמת בית לבית וקרב פנים אל פנים/ לא רק דמם נשפך בסמטאות האבנים/ לא אדוני המלך כי איתם צעדה/ חטיבה שלמה של לוחמי מצדה/ ואנשי בר כוכבא הגיבורים והאמיצים/ נלחמו לצידם בקשתות ובחיצים/וליד אלה שמענו היטב את הצעדים/ של כל הנרצחים והטבוחים והשדודים/ של כל אלה שמתו מכיוון שהם יהודים/ ולידם צעדו כהולכים בסך/ כל עולי הגרדום ועולי תש"ח/ כל חללי הלח"י האצ"ל והפלמ"ח/ והשיר שעל?
שפתם כמו מסעיר את דמנו/ ויבנה בית המקדש במהרה בימינו/ ונפרוץ את החומה ולא פסקנו מלכת/ כי השיר הזה בליבנו כמו אש מלחכת/ ויאמר דוד המלך אל הרמטכ"ל:/ זה נכון אך עליך להטיל את הגורל/ להיות שליחם של כל החלומות והתפילות/ של הבקשות הכי נעלות/ ואתה עשית זאת עם הטוב שבחילות/ במלחמת בני אור כמו שכתוב במגילות/ ויקום דוד המלך ויטול את הכינור/ ויביט ברמטכ"ל ועל פניו האור/ וישיר את השיר הזה לאמור:/ למנצח, ליצחק המזמור.
