פייגלין – שבר ה"ממלכתיות"

רבנים ואישי ציבור מרבים להתייחס לתופעת פייגלין. מה לא אמרו עליו, שהוא החליף את האידיאלים שלו, שהוא משיח שקר. צחי כהן במאמרו "זהות של צדוק ובייתוס" עמד על נקודה חשובה. לדעתו, פייגלין כופר בקדושת כלל ישראל ולכן קורא להפרדת דת ומדינה. הרשו לי לפקפק בהאשמה זו ולנסות להסביר כיצד היא חושפת מחלוקת לשם שמים שסופה, מה לעשות, להמשיך ולהתקיים.

למה הייתה בקשת המלך רעה בעיני שמואל ובעיני ה', עד שאמר: "כי אותי מאסו ממלוך עליהם"? כי כבר בראשית המחשבה המדינית בישראל הוצבה שררת בשר ודם בניגוד מוחלט ועמוק לתורה ולמצוותיה.

והנה בדורנו קמה מדינת ישראל בניסים גלויים, אך בשמחת הגאולה העצומה נזרעה גם הפורענות. בעידן שבו מלך הסוציאליזם, כשהציונות החילונית לבשה אדום, לא יכולה הייתה הציונות הדתית לעמוד מנגד ונפלה בבור מחשבתי ורעיוני שתוצאותיו נגלו לנו בתקופת אוסלו וההתנתקות. הכשל המדובר הוא קבלת המשוואה ההרסנית מדינה = עם וחברה. זיהוי מוחלט של המדינה ומוסדותיה עם העם ורצונותיו הכמוסים, כאילו מדובר בגזרה משמים, כאילו כל חוק שעבר בכנסת רוח ה' שורה עליו, כאילו החלטת ממשלה היא התגלות נבואית ממש.

ממלכתיות מוגזמת

בעינינו הכלות ראינו כיצד רבים מממשיכי דרכו של הרצי"ה זצ"ל מתכחשים לצורך ההיסטורי שלא לציית לפקודת הגירוש. כשזעקה עמוקה יצאה מליבנו על החורבן, על נטישת הארץ, על רמיסת כבוד האדם, על השחיתות, על גניבת הדעת, על החרפת המלחמה, עמדו רבנינו ומנהיגינו מנגד. הם הצהירו הצהרות נוקבות וקבעו תפילות ותחנונים וניסו להעביר את רוע הגזרה, אבל שגו שגיאה פשוטה ונוראה – קראו לציית לחוק כי זהו בסופו של דבר רצון ה', שהרי כך קבעו הכנסת והממשלה, הלא הם כסאו של מלך מלכי המלכים. בכך דנו מראש את המאבק לקבורת חמור, כשם שעשו קודם לכן בתקופת אוסלו.

כשמזהים את המדינה כחברה, נוצר מושג חדש – חוק שכתוב בספר החוקים יכול להיחשב קיום מצווה ציבורית גם אם הוא אות מתה: חוק שמנסה לשמור על השבת הוא עבודת ה' כללית. אלו דברים מופרכים לחלוטין, לא שמענו מעולם ששבת היא מצווה על הציבור אלא על כל יחיד ויחיד.

הגיע הזמן לחשוף את השקר הזה – מעשה חקיקה אין בו קדושה כלשהי, אולי חוץ מקדושת-מיצובישי, מטהרת-האי-היווני, ומתורת-לוביסטים, מה שחשוב הוא לא שספרי החוקים יקיימו את המצוות אלא האנשים והנשים. האיוולת הזו מביאה אותנו להעדיף את ההצהרה הריקה על פני שמירת המסורת בפועל, לכפות את הדת ולהשניא אותה, כי העיקר הוא מה שכתוב על הנייר, כך מידרדרת היהדות מתורת חיי המעשה לתורת הדיבורים הריקים והסיסמאות החלולות.

פייגלין הוא 'קוקניק' מובהק

למען האמת, משה פייגלין הוא "קוקניק" מובהק – אהבת ישראל והאחדות הן מטרות שאפשר להשיג לדעתו רק כשנפסיק לריב על היהדות שלנו, שהפכה למוקד סכסוך כואב. לכן הוא סולד מן הכפייה, שמזינה קמפיינים הפוכים להוצאת המסורת מחיינו. ב"זהות" מבינים שהציבור החילוני אינו עומד לשמור תורה ומצוות בקרוב, ושני הצדדים עלולים להמשיך ולהילחם ללא הכרעה, ולכן מציעים שהמדינה תמשוך ידיה מהויכוח התרבותי ולא תלבה את האש.

זו בדיוק אותה התפיסה שאיפשרה לפייגלין לקרוא לסירוב פקודה במהלך ההתנתקות, כאשר ראש הממשלה שרון עשה שימוש במדינה, על חוקיה, ממשלתה וצבאה, כפתח מילוט לפרשיות השחיתות שלו. פייגלין הבין שאי-ציות לא יפורר את החברה כי היא אינה תלויה בסמכות המדינה לצורך קיומה, אלא בדיוק להפך – המדינה תיחלש אם אכן תקרע את העם.

היסטוריוסופיה של ההווה

ועוד נקודה כואבת. רבים מאיתנו כבר שמים לב שבחלק מחוגי ממשיכיה של תורת הראי"ה מתפתחת אסכולה מדעית חדשה: היסטוריוסופיה של ההווה. הם מכניסים את עצמם בחשבונו של עולם ומביטים על התהליך שעובר עם ישראל – הם כבר יודעים את הסוף ואיפה אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו, הם מתהדרים בסבלנות אין קץ ובאפס סובלנות למי שמעז להפריע להתקדמות על הציר הפרוס לנגד עיניהם. הנבואה כבר חזרה והיא ניתנה בידם.

העובדה שרבים מהציבור הדתי-לאומי אינם מחפשים תמיכה רבנית במפלגה, מראה את גודל השבר, שההנהגה נתפסת כחסרת פתרונות למציאות ימינו, וכמי שמעדיפה לנהל קרבות מאסף שכשלונם ידוע מראש במקום להקדים רפואה למכה.

==

נפתלי פרוינד הוא סטודנט דתי לאומי, נוטה להצביע זהות, ואולי הימין החדש.