הרכבת הממשלה

עם פרסום תוצאות הבחירות, מתחיל שלב הרכבת הממשלה. לפי החוק, נשיא המדינה הוא האחראי על ההחלטה מי ירכיב את הממשלה, ולשם כך הוא נועץ עם כל נציגי המפלגות שעברו את אחוז החסימה.

לאחר ששמע את כולם, מטיל הנשיא על אחד מחברי הכנסת – בדרך כלל זה שקיבל את מירב ההמלצות – ומקצה לו 45 יום לצורך הרכבת קואליציה בת 61 ח"כים ומעלה. במידה ולא הצליח, יכול המועמד לבקש ארכה נוספת של שבועיים, בתוך הזמן הזה הוא צריך להציג בפני הכנסת את ממשלתו או להודיע לנשיא כי נכשל וזה ימנה ח"כ אחר לתפקיד.

יש לציין כי לשון החוק אינה מחייבת את הנשיא לבחור בראש המפלגה הגדולה או בראש מפלגה בכלל (מה שהוציא לדרך את "חוק סער"), אך עד היום לא הוטלה המלאכה על ח"כ שאינו עומד בראש רשימה. בכנסת ה-19 קיבלה ציפי לבני שעמדה בראש המפלגה הגדולה את הזכות להקים ממשלה, אולם לאחר שנכשלה במלאכה, העביר הנשיא את המלאכה לנתניהו וזה הצליח לעמוד במשימה.

הסכם קואליציוני

הרכבת הממשלה מורכבת מהסכמים בין מפלגת השלטון לבין שאר המפלגות המרכיבות את הקואליציה, בה מסכימות הסיעות השונות על התנהלות וקווי היסוד של הממשלה החדשה. את המו"מ מנהלים צוותים של המפלגות, בדרך כלל לא ראשי הסיעות והוא מתנהל בשיטת 'תן וקח'.

ההסכמים הקואליציוניים חייבים להתפרסם והם מכילים על פי רוב, את המינויים בממשלה, את ההתחייבויות בין המפלגות השונות על העברת חוקים להם שואפת המפלגה או התנגדות לחוקים אותם המפלגה רוצה לטרפד, וכן קידום נושאים שונים במהלך הקדנציה הקרובה.