הכל היה כמעט אבוד. חטא העגל, הפרת הברית, שבירת הלוחות. המתח היה כל כך גדול אחרי שהעם שמע את הבשורה הקשה: "כי לא אעלה בקרבך", ואחרי דברי משה: "אולי אכפרה בעד חטאתכם…".
והנה מתרצה ה' ומבשר למשה על חידוש הברית: "הנה אנכי כורת ברית…". משה מקהיל את כל העם ומביא להם את הבשורה. והביטוי של חידוש הברית היא: "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'"קחו מאתכם – מרצונכם. האפשרות שיוקם משכן, של "ושכנתי בתוכם" – תלויה בכם. והנה – הכל נענים ומביאים. לא מיראת הציווי אלא מתוך תנועת לב מרגשת כל כך: "כֹּל נְדִיב לִבּוֹ,… וַיָּבֹאוּ, כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ… וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ… וְכָל-אִיש… וְכָל-אִיש… וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ… וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה… כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה, הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לה'".
נקשיב לפסוקים. לפעימות הלב הנסער והנרגש, להתרוצצות הזו להביא עוד ועוד, לנדיבות השופעת. ועוד ועוד. "להביא"! ולא "לתת". כי מעל הכל מרחפת התודעה העמוקה של דוד המלך, כשהכין את כל הנדרש לבנית בית המקדש: "… וְכִי מִי אֲנִי וּמִי עַמִּי כִּי נַעְצֹר כֹּחַ לְהִתְנַדֵּב כָּזֹאת כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ… וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים א. כטי ג – יז)וכך מתאר המדרש: "בשעה שבא משה ואמר לישראל: "קחו מאתכם תרומה" שמחו שמחה גדולה והביאו הנדבה בשמחה ובזריזות…".
ואכן, משה מודיע כבר ביום המחרת שהביאו את כל מה שהצריכה עבודת המשכן: "והמלאכה הייתה דים והותר!" הכל היה כמעט אבוד, אבל יש אפשרות גדולה של תיקון. שני פנים לתיקון: שפע של נדבת לב של "קחו מאתכם", והתרוממות רוח על כך שניתנה להם ההזדמנות לעשות את "המלאכה אשר צוה ה'", שמחה גדולה על ההזדמנות שניתנה: ליטול חלק בבניין משכן לה'! "כי ממך הכל ומידך נתנו לך".
התרוממות רוח כזו תהיה מנת חלקה של מדרשת עין הנצי"ב השבוע, כאשר נציין את הסמכת שתי מורות ההלכה הראשונות בוגרות המדרשה – שלומית פלינט ואנוכי, שלמדו בבית המדרש ללימודי הלכה לנשים במדרשה. נשמח ונתרגש להיות חלק מהתרוממות הרוח והשמחה הגדולה של המדרשה: שמחת הלב על שנתן לנו את תורתו, והתרגשות גדולה שזכינו ללמוד וללמד.
