מסופר על איתמר בן אב"י, שנקלע פעם לאסיפה של יהודים, חלקם חרדים, ואלה החלו לחרף ולגדף את אביו, אליעזר בן יהודה, שעה ארוכה ובמילים קשות, על כך שהוא מחלל את שפת הקודש, בכך שהוא הופך אותה לשפה יומיומית.

כשהגיע איתמר, לספר לאביו, ותיאר לו את שאירע, הייתה השאלה היחידה של האב: "באיזה שפה הם קיללו אותך?". הבן ענה: "בעברית".

"אם כך ניצחנו", סיכם אליעזר בן יהודה. באמירתו זו הוא בעצם אמר שאם הויכוח התנהל בעברית, סימן שגם המתנגדים למהלך, בלי לשים לב ובלי רצון, הופכים בעצמם את השפה העברית למדוברת, וזה מה שרצה בן יהודה לעשות.

הסיפור הזה מתאים בדיוק למה שהתרחש אתמול ברחובות מאה שערים. כמו בכל שנה ביום העצמאות, קבוצה של משועממים שאת חלקם אפשר להגדיר כפרובוקטורים או יותר נכון אוהבי פרסום, יצאה לשרוף את דגל ישראל, לכבוד יום האסון הלאומי של הציונים.

אלא, שאתמול, ד' באייר הוא לא יום העצמאות, שכידוע חל בה' באייר.

האסון שקרה לנטורי קרתא התרחש רק היום (ו') לפני 64 שנה ולא אתמול. מי שקבע כי יש להקדים את יום העצמאות ליום חמישי, כדי למנוע חילול שבת היא הרבנות הראשית לישראל, שהצליחה להשפיע על הממשלה. שני מוסדות שאינם ראויים להתייחסות מצד החוגים הקיצוניים של נטורי קרתא.

עצם זה שאותם אנטי-ציונים קיבלו את תוקף החלטת הרבנות הראשית לישראל והמדינה, והקדימו את טקס שריפת הדגלים ליום חמישי, מראה כי ההחלטה להקדים את החגיגה מקובלת עליהם.

בצורה עקיפה, יש כאן מעין הודאה, גם אם לא ישירה, במוסדות המדינה ובהחלטותיה, שאם לא כן, את הטקסים היו צריכים לערוך היום.

אגב, גם אחמד טיבי, ציין אתמול את יום הנאכבה, מה שמראה שאפילו הגויים מקבלים את מרותה של הרבנות הראשית לישראל.

למרות שריפת הדגל, אפשר לומר בפה מלא, אפילו נטורי קרתא ואחמד טיבי מודים שהציונים נצחו.