תמיד חשדתי, אבל רק כשמצאתי את עצמי מנסה להתיישב בגן השעשועים על החול או להתרוצץ אחרי תאומים בני שנתיים, הפנמתי באופן סופי שאין בגד פחות מכבד את הגוף מאשר חצאית. רק מי שלבש חצאית במשך חצי שעה לפחות יכול להיכנס לדיון על צניעות או על היכולת להסתובב במרחב עם פיסת בד שלעולם לא תוכל להסתדר באופן נורמלי מבלי לחשוף איזו פיסת רגל או למעלה מכך.
מה שבאמת מדהים בעניין החצאיות מול מכנסיים הוא היחס ההפוך בין המהות להיקף העיסוק בדבר. כמעט מאז שנולדנו החברה מחנכת אותנו ומקפידה איתנו על הלכות צניעות. קצת על תפילה, ברכות פה ושם, אבל עיקר עבודת השם הנשית, ומאוחר יותר המשפחתית – מבוססת על הלכות צניעות, שבינן לבין צניעות המרחק כל כך גדול.
צניעות היא מידה בנפש, לא מספר סנטימטרים מתחת לברך. איך עניין מהותי, אישי ופנימי כל כך הפך לחזות הכל? איך אנחנו, כאנשים דתיים, שתופסים מעצמם מוסריים, ערכיים, פנימיים, מסתכלים רק בקנקן ושוכחים את מה שיש בו? איך יכול להיות שאנחנו עסוקים כל כך ב"אחר" במקום בעצמנו, ועסוקים בעיסוק מרכזי בבדיקת הצניעות הסביבתית? איך הפכנו את הלבוש הנשי – כיסוי הראש, עצמות הצוואר, אורך השרוולים ורוחב החצאית לדתומטר המשפחתי היחיד, זה שמגדיר אם הילד מספיק דוס ויכול להתקבל למוסד המבוקש, או אם מדובר במשפחה שיכולה לעבור ועדת קבלה לישוב.
האם יש עוד מצווה, הדרכה, הנחיה בעולם הדתי שתפסה נתח כל כך משמעותי מהדרך בה אנחנו מקטלגים, מחליטים ואפילו מכריעים אם האדם דתי או לא, הלנו או לצרינו? רוצח יכול להיחשב דתי, אגף שומרי המסורת בבתי הכלא מלא, גברים יכולים למלמל קדיש בכיף אפילו בלי כיפה, להתכבד בהגבהת ספר תורה גם אם אכלו שרצים לפני כן, אבל מטפחת או מכנסיים אצל נשים? זו נקודת ההכרעה. שם יוחלט האם מדובר במשפחה מזרם לייט, רפורמים או חרד"לים, ושם יוכרע איך והאם אפשר להקשיב למה שהאנשים אומרים, אם הם "משלנו" או לא.
בואו נשים את הקלפים על השולחן: חצאית אינה פריט לבוש הלכתי, אלא תיוג תרבותי, כמו שאשה עם מטפחת היא לא אדם פרטי אלא מיצג ציבורי. קודם כל – מסתכלים על איך שהיא נראית. בהפוך על הפוך – אין יותר מחפיץ מלבוש נשי "הלכתי". קודם כל יודעים מי את – ואחר כך אולי גם יקשיבו לך – אם כיסוי הראש מספיק הולם, החצאית מספיק ארוכה, והשרוולים באורך מקובל.
לא מעט בוגרות אולפנה סובלות משריטה בנפש כתוצאה ממדידת הגוף. מעיניים שמכיתה ז' עד יב', בוקר בוקר, יום יום, בחנו את הגוף שלנו לפני שבחנו את הנפש, עברו על הגוף שלנו מהשוק ועד עצמות הבריח. יש אפילו סיכוי סביר שרק בוגרות אולפנה ופוסקי הלכה יודעים מה הן עצמות הבריח. למדנו לכופף כתפיים, להכפיף ראש, להצניע לכת. שלא יראו אותנו, שלא ישמעו את קולנו.
האבסורד צועק לשמים: מילא שהעיסוק בצניעות הפך להיות כל כך דומיננטי – איך יכול להיות שפריט הלבוש הכי חושפני ייחשב לפסגת הצניעות? הרי אין שום אפשרות לשבת עם פריט הלבוש הזה בלי שהוא יעלה, יזוז, יחשוף טפח או טפחיים. אנחנו יודעות, תאמינו לנו, במשך כל שנותינו באולפנה הסבירו לנו המורים שיושבים מולנו שהם לא יכולים להתרכז ככה.
ועכשיו, עשרות שנים אחרי ההרגלים האלה, כשברור שגם נשים מסוגלות ללימוד תורה, שיש לנו רבניות בעלות שיעור קומה וכתפיים רחבות, אסור לו לדיון ההלכתי שייעשה בעיניים גבריות בלבד. הגיע הזמן שנשים הן אלה שתעסוקנה בהלכות צניעות, ובפרופורציה המתאימה לעניין – בצניעות.
=======
יערה ישורון היא סגנית ראש מועצת מזכרת בתיה
תגובות
עוד פמיניסטית שהופכת להיות פוסקת הדור חלאס. כל גברת חושבת שהא ממציאה את ההלכה. קצת ענווה ביחס לכל נשות ישראל שהקפידו על ההלכה והצניעות כל השנים . לפני שהגיעו הרפורמיות
נכון.היא נמנית על רבניות הרצף נאו רפורמית
בענייני נשים וצניעות אינני כל כך תמים. אבל, כל הכבוד לך יערה. דברים כדרבנות. כן. יהיו הצדקנים הקבועים והרבנים הנפוחים מחשיבות שיתקפו אותך, אבל קולך נשמע ודברייך הנוקבים יעוררו חשיבה נוספת גם אצל פוסקי ההלכה וגם אצל הנשים והאנשים בעלי עמוד השידרה והראש החושב. תודה.
יהי רצון מלפניך וואו, איזה תענוג. תגובה מדהימה. יהי רצון, שתזכה להוסיף עוד הנאה וחוכמה, מעוד ועוד קריאת מאמרים מחכימים, שיפתחו בפניך, לראות את העולם אליו אתה שייך, עולמם של בני האלוקים. זהו עם שהוא שונה מכל עם אחר, עם שנדרש להיות שונה, ונמדד באופן שונה, משאר העמים, עם לבדד ישכון, ובגויים לא יתחשב. עם מדהים ונפלא. אשריך שהתחלת לאבד את התמימות...
פגיעה בדתיים- נא להסיר אותו רבנים נפוחים? אתה בעצמך
הצניעות הנשית א. ככל שהנפש תהיה מלאה בצניעות פנימית - לא יהיה מתח הלכתי בנידון. הרצון לכסות הגוף יהיה כזה שלא תיווצרנה שאלות הלכתיות. ב. העיסוק הנשי בהופעה החיצונית הוא טבעי, ובעת הזאת שנשים נמצאות יותר ויותר במרחב הציבורי - יש לתת את הדעת להשלכות ביחס גם לגברים הבאים במחיצתן.