מחנכים והורים רבים מתבלבלים בין החובה המוחלטת לאהוב את התלמידים והילדים שלנו לבין הרצון שיש בכל אחד מאיתנו שהתלמידים והילדים יאהבו אותנו. יש להבחין בין החובה לאהוב לבין הרצון להיות נאהב.

לפעמים לא ניתן להיות גם אוהב וגם אהוב. 'חושך שבטו – שונא בנו, ואוהבו – שחרו מוסר'. מחנך שלא מעניש את תלמידיו מתוך רצון לא להתעמת איתם ומתוך שאיפה לשמור על אהבתם והערכתם כלפיו, זוכה להיות נאהב (בטווח הקצר), אבל הוא לא באמת אוהב אותם ולא באמת דואג לעתידם. האוהב את בנו נאלץ לעיתים לנזוף בו ולגרום לבנו לכעוס עליו.

אני אוהב את נוער הגבעות. אני אוהב את תלמידי ישיבת 'פרי הארץ'. אבל אני גם יודע שמי שאוהב את הנוער הנפלא שלומד בישיבת פרי הארץ ורוצה בהצלחתו, לא יכול לבוא ולפרגן להם על החקירות שלהם בשב"כ, ולהפוך אותם לגיבורים. הפרגון הציבורי שהם מקבלים מאנשי חינוך ומרבנים רבים לא משרת אותם, ולא משרת את העתיד שלהם.

יש סיכוי לא קטן שאחד מהחבורה הנפלאה הזאת זרק סלע על מכונית בליל שבת קודש, והרג אישה תמימה. הסיכוי המטריד הזה מחייב אותנו להבהיר לנוער שעליו להתרחק מן המכוער ומן הדומה לו. הנוער הזה לא צריך לשמוע על אנשים שהיו בכלא והגיעו לגדולה, הוא צריך לשמוע קול אחיד מכולנו, שקורא לו להתרחק מצרות ומעושי צרות.

גם אם המחלקה היהודית היא הרוע בהתגלמותו (והיא לא), מי שאוהב את הנוער הזה צריך להרחיק אותו ממאיר אטינגר ודומיו שמנצלים את תמימותם של הנערים האלו כדי לסבך אותם ולהרוס את העתיד שלהם.

אדגיש. אינני מכיר את מחנכיהם של אותם נערים, חזקה עליהם שהם עושים כמיטב יכולתם כדי לחנך את הנערים ולהרחיק אותם מצרות. אני מדבר על האווירה הציבורית המחבקת שגורמת לאותם נערים נזק עתידי אדיר.

=======

המאמר יתפרסם בשבת הקרובה בעלון 'שבת בשבתו'