ביום שישי האחרון שוטר ירה ביהודה ביאדגה ז"ל. איני יודע מי אשם באירוע, לזה תהיה ועדת חקירה שתבדוק ותבחן ותפיק את הלקחים.

ברצוני לספר על היכרותי עם יהודה ז"ל שזכיתי ללמדו תורה. "יהודה אתה יודוך אחיך". יהודה היקר עלה מעט לפני בר המצווה שלו לארץ ישראל מאתיופיה יחד עם משפחתו הגרעינית. הוא סיפר שכאשר היה חי בין גויים באתיופיה הדבר מאוד כאב לו וגרם לו ייסורים נפשיים קשים. הוא סיפר לחבריו שהיה בטוח שארץ ישראל זה גן עדן. כשהגיע לארץ וראה שזה לא כך, הדבר אכזב אותו מאד והוסיף מאד לקושי הנפשי שלו.

בחור רגיש מאוד היה יהודה. פעם כשעמד בתחנה לקראת הנסיעה לישיבה הבחין בבעל חיים חסר ישע, הוא לא החזיר פניו אלא לקח אותו וסייע לו, הוא לא יכל להעמיד פנים כאילו לא ראה. כך גם התייחס לחבריו ולסובביו על אף קשייו. בחור עם יראת שמים שאהב מאוד ללמוד מדרשי חז"ל שקושי ההסתגלות שלו בארץ ישראל היה לו לרועץ.

בשנים האחרונות התרחב המפגש שלי עם יהודים עולי אתיופיה. אני רואה אנשים צנועים, ודווקא בגלל התכונות האלה המפגש שלהם עם החברה הישראלית לפעמים מביא אותם לקשיי הסתגלות, ובמקרים קשים יותר לטראומות. האופי שלהם הוא עדין ולא אלים. חשוב שנדע, לדעתי מבצע משה ומבצע שלמה לא הסתיימו בשנות התשעים, אלא הם יסתיימו ברגע שאנחנו כחברה נדע להקשיב להם, להכיל אותם, להבין את עולמם, ואת מצוקותיהם במידת הצורך ולתת להם מענה גם ברמה האישית, ברמה הקהילתית וברמה המדינית.

אירוע טראגי זה צריך לעורר את כולנו. כפרשת עגלה ערופה. לא רק תיקון למקרה הזה ספציפי אלא תיקון מערכתי. אחינו ואחיותינו בני העדה האתיופית שעלו לארץ ישראל, עלו מכוח אמונה וחזון בגאולת ישראל. להגיע לירוסלם זה היה רצונם, ועל כך כל ילד וכל ילדה חונכו עוד בהיותם ברחם אימם. הדרך לא הייתה קלה, לא רק תנאים פיזיים קשים שבדרך, אלא אף קושי נפשי שבא לידי ביטוי באיבוד מנהגים יחודיים שנהגו בהם בהיותם באתיופיה. המנהגים הקדומים שהחזיקו בהם היו בעיקר כדי לשמור על המסורת ולהבדיל בינם לבין הגויים.

לדוגמא יהודי שהיה עוזב את הכפר לזמן מה כשחוזר היה עליו לעבור תהליך של "גירות" מחדש- אכילת זרעוני חיטה וטבילה בעלות השחר של היום השביעי ורק לפנות ערב יכל לשוב לכפר. לא מעט מבני העדה הצעירים אינם זוכרים את אותם מנהגים המיוחדים או שזוכרים זאת במעורפל. יש בזה גם דבר טוב שהנה הם הופכים להיות מאנשי ארץ ישראל ומדור הגאולה ונצמדים לשולחן ערוך ולפסיקת ההלכה המקובלת בארץ ישראל.

אך גאוות היחידה אינה יכולה שלא להיות נוכחת, הסיפורים והדברים המיוחדים שבהם היו נוהגים יהודי ביתא ישראל צריכים להיות מוכרים יותר במיוחד בשביל זכירת העבר המפואר של קהילה זו. כך דואגים לגאוות יחידה ורצון לקבל באמת את היהודים היקרים האלו.

שלב נוסף יהיה בתיקון הבעיות האחרות. עלינו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", ולתקן את הצריך בקבלת היהודים היקרים עולי אתיופיה. עלינו ללמוד איך מקרבים ומתקרבים, איך לומדים מאחינו ואחיותינו המסולאים בפז שמסרו נפשם ועדיין מוסרים את נפשם להיות חלק מקיבוץ הגלויות בארץ ישראל. אחים אלו מלאים בעדינות נפשית ובגבורה פנימית, הבה ונלמד מהם ונסייע להם. כי אחים בני איש אחד נחנו.

=======

הרב אבי שיש הוא רב קהילת 'משכן ישראל', קרית משה רחובות