יומנו של חייל דתי בצה"ל: פרק ראשון – ג'ובניק

אברהם אליצור מביא את התובנות מהשירות הצבאי שלו כבחור ישיבה גבוהה שהתגייס לצה"ל, עם החוויות והקונפליקטים שנחשף אליהם. הפרק הראשון - כשמודיעים לך שאתה ג'ובניק

יומנו של חייל דתי בצה"ל: פרק ראשון - ג'ובניק
  (צילום: פלאש90)

ג'ובניק

א. בבדיקה הרפואית בצו הראשון לא אמרו לי מה הפרופיל שלי, כי הייתי צריך לעבור בדיקת עיניים ולא היה רופא באותו יום, אז הורו לי לבוא מחר. למחרת הרופא בדק את העיניים שלי, המהם מה שהמהם ורשם מה שרשם, וכששאלתי מה הפרופיל אמר שהוא יודע רק מה שקשור לעיניים, אבל אני יכול למצוא את הנתונים ברשת.

כעבור כמה ימים נכנסתי לאתר "עולים על מדים" כדי לבדוק. לא כתבו שם מספר, אלא רק סעיף ליקוי אחד (מילה לועזית ארוכה שקשורה לעיניים), ומתחתיה, בניסוח עדין ולגמרי לא מבלבל: "כשיר לכל תפקיד שאיננו קרבי".

ובעברית: ג'ובניק

ב. הייתי המום. תמיד היה לי ברור שבצבא אהיה לוחם, לא העליתי על דעתי אפשרות אחרת. היום זה נראה לי קצת מטופש (במה יש להתבייש אם בעין שלי יש מילה לועזית ארוכה), אבל במשך כמה חודשים לא העזתי להודות בפני החברים שלי שלא אהיה קרבי.

בשמונה השנים שחלפו מאז התגברתי על התחושה. גיליתי שאם אני כבר לא קרבי, אני יכול ללמוד בישיבה כמה שנים ברצף, וגם להתחתן מוקדם, שני ערכים שהייתי מסתבך להגשים בקרבי. בסופו של דבר זכיתי לשרות משמעותי מאוד ואני חושב שגם תורם מאוד, ואני שלם איתו.

ועדיין, באיזשהו מקום (שמתעורר מדי פעם, כשאני שומע אנשים מחליפים חוויות נלהבות מהסוג שאף פעם לא יצא לי להחליף), יש לי תחושת החמצה.

ג. לאורך השרות העירו לי כמה פעמים שאני לא מבין איך צה"ל מתנהל באמת, כי אני בסך הכל ג'ובניק; היו שאף הגדילו לטעון שאני "לא חייל אמיתי".

אז נתחיל במשהו בסיסי: רוב חיילי צה"ל (כמה פעמים לאורך השירות שמעתי את הנתון שמונים אחוז; לא יודע מה מקורו, אם מישהו רוצה להפנות אותי למקור מהימן אשמח) אינם קרביים. יש מודיעין, שלישות, לוגיסטיקה, חינוך, רבנות, פיקוד העורף, מערך ההכשרה, ועוד אינספור תחומים ואגפים. גם בתוך הגדודים הקרביים, חלק ניכר מהחיילים יושבים במפקדה; כך שהחייל שנכנס לכפר, לעזה או ללבנון הוא מיעוט קטן מאוד.

ובכל זאת, בכתבה שצריך לבחור בה תמונה אקראית של חיילים, בדרך כלל יהיו להם נשק ביד וצבעי הסוואה על הפנים; כשיבקשו ילד בגן לצייר חייל, הוא יהיה קרבי; ובאופן כללי, כשאנחנו מדמיינים חייל הוא לוחם, בדרך כלל.

זו תדמית שצה"ל והחברה הישראלית מטפחים – לא בהכרח במודע – והיא קריטית משתי סיבות (או כמו שאומרים בישיבה, משתיים שהן ארבע):

ד. קודם כל, זה מוצדק. הקרביים חשובים יותר מהאחרים – כל המערך הגדול נועד בשביל שבסופו של דבר הקרבי יירה את הכדור. הטבח דואג שלמש"קית הת"ש יהיה אוכל, והיא תוכל לדאוג שאיש המודיעין יקבל תנאים טובים, ויתרכז בהעברת מידע כמה שיותר מדויק לכוח בשטח. איש התקשוב דואג שהמחשב יעבוד כמו שצריך, וכך בשלישות יוכלו לסדר את מיקום כל טכנאי הרכב, שידאגו שהמשאית תוכל לנסוע ולהעביר את הציוד לפלוגה.

מעבר לזה, הקרביים גם מתאמצים הרבה יותר מכולם (או כמו שאנשים מסוימים יעדיפו לנסח את זה: סובלים יותר מכולם), וכמובן מסתכנים יותר מכולם. מגיעה להם, לכל הפחות, הערכה.

ומאותן שתי סיבות בדיוק, הצבא גם צריך לשכנע כל מתגייס וכל אמא של מתגייס שהבחירה הטבעית והבסיסית היא שירות קרבי: זה גם המקום הכי חשוב, וגם הכי פחות נחשק רציונלית. אם צה"ל לא יעודד את ההילה שסביב הלוחמים, הוא יקלע לבעיה קשה מאוד (כפי שאכן קורה).

בישיבה הייתי פעיל יותר

ה. עם זאת, יש לתפיסה הזו גם חסרונות.

מתוך רצון עז להרגיש קרביים ככל הניתן, ג'ובניקים ממהרים לאמץ גם תכונות פחות מהותיות של קרביים: שביזות, למשל. אם הקרבי באמת עובד קשה, והקללות והתלונות הן פריקת הקיטור ההכרחית כדי שהוא יצליח לעבור עוד שבוע, הכרתי שלל חיילים עורפיים שעשו שירות פשוט מאוד (אני משווה לתקופה שלי כרווק בישיבה: הלו"ז שלי היה מתחיל ב6:20 ומסתיים ב23:00; הייתי יוצא הביתה פעם בשלושה-ארבעה שבועות ביום שישי, וחוזר בראשון. אני מדבר על חיילים שהיום שלהם מתחיל ב9:00 ונגמר ב20:00, השבוע שלהם מתחיל בראשון ונגמר בחמישי בצהריים, וכולל שלל יציאות לגיבושים והתעסקויות בדברים שאינם העבודה, והעבודה פחות צפופה והרבה יותר כיפית) – אבל התלוננו מרה על הסבל האיום שנופל בחלקם והמפקדים שעושים להם חיים קשים מנשוא.

בנוסף, יש ז'אנר שלם של דיגומים שמטרתם להראות קרבי ככל הניתן: החל בנעלי חי"ר (שלא בהכרח נוחות יותר), המשך בשיפצורים לדיסקית ולמדים, כך שיותאמו לכניסה מיידית ללבנון, וכלה בהשגת כוונת איכותית, שתשרת היטב את החייל בארבע השעות הבודדות בהן הוא בוהה בזבובים בש"ג. האמת שיש גם חיילים שמסתובבים עם נשק לאורך השבוע, משל היו על סף הקפצה למלחמה, ולא נשאו מוט ברזל חסר תועלת במשקל 2.5 ק"ג.

ו. מקום נוסף הוא טירונות 02. גם אם רוצים להכשיר כל חייל להשתמש בנשק, כדי שיוכל לשמור בש"ג או לעשות הגנ"ש מדי פעם, אין שום סיבה שחייל יסתובב עם נשק (ללא מחסנית, כמובן) במשך כמה שבועות; תעביר לו כמה שיעורים וכמה מטווחים וזהו.

גם אם רוצים לגרום לטירון לעבוד קשה, במחשבה שלשבור חיילים זו הדרך הנכונה להכניס אותם לצה"ל, יש שלל דרכים נוספות וטובות יותר לעשות את זה מאשר ללמד אותו שדאות והסוואה, להעביר לו שיעורים על מכשיר קשר שלעולם לא ישתמש בו, ולנסות לגנוב לו את הנשק בלילה כדי לתת לו שבת. ללמד טוב יותר עזרה ראשונה, למשל, או קרב מגע. להעביר שיעורים על ההיסטוריה והגיאוגרפיה של המדינה. ואפשר לחשוב על שלל כיונים נוספים.

ז. באופן אישי, המחשבה על הקרביים דווקא הכניסה אותי תמיד לפרופורציה: כן, זה די מבאס שמוציאים אותי מהמיטה כדי לתפוס חמ"ל רק כי חיילת החליטה לדפוק נפקדות כדי לבלות עם החבר, ודי קשה לעמוד על הרגליים ארבע שעות בחום כבד ובלי צל, סתם כי מישהו מתעצל לתקן את השער האוטומטי. אבל בהשוואה למה שהקרביים עוברים זה כלום, אז תנשוך את השפתיים ותפסיק לרחם על עצמך.

או טוב יותר: תחייך.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
יפה מאד
חייל | 17-12-2018 9:01
אתה נוגע בהרבה נקודות שעולים.. יש הרבה תדמית מעט שקרית מאחורי כל מיני מקומות ושלבים בצבא.. ומקווה גם שיום אחד יהיה ניתן לייעל את הדברים.. ואת הזמן.. ושנרגיש יעילים ומועילים כמו שייחלנו
2
השוואה לא לעניין
יוסי בוקובזה | 18-12-2018 19:32
הפוסט מעניין, אבל אין מה להשוות בין מה שבחור ישיבה עובר מרצון, למה שחייל עובר כי מכריחים אותו. ההבדל בין להיות במקום שבחרת בו ולא שאתה חייב להיות בו זה שמים וארץ.