פרשת כי תשא: הסכם אוסלו הוא חטא העגל המודרני

במדרשים מובאים דרשות רבות של חז"ל, איך במעמד הר סיני עם ישראל התעלה קרוב לדרגת אדם הראשון שקודם החטא (פסקה זוהמת הנחש) ואיך אחר החטא נאמר "הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ", כלומר ישנה נפילה למדרגה נמוכה (מדרש שיר השירים רבה א,כד). מדרש אחר מתאר שחטא העגל לא הסתיים, אלא הוא מלווה אותנו עד היום הזה: "אין לך דור ודור שאינו נוטל מחטאו של עגל" (איכה רבה א,כח).

אנו רגילים לאמר שעם ישראל כולו היה שותף במעשה העגל, אבל דיוק בפסוקי התורה המתארים את החטא מראה שלא כך הדבר. יש לשים לב שבכל תיאור התורה, את היוזמים של חטא העגל, לא נאמר ולו פעם אחת בני ישראל או עם ישראל, תמיד מדברים על "העם".

מיהו אותו עם? חז"ל מזהים אותו עם "הערב רב", אותם מצריים שיצאו יחד עם בני ישראל ממצרים. אין הם שייכים לעם ישראל, אלא הם עם בפני עצמו (אספסוף), ומכיון שהם רואים במשה את מנהיגם, מתייחסת אליהם התורה כעמו של משה.
מכאן מובן מדוע הקב"ה אומר למשה: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", אין זה עם ישראל אותו הוציא הקב"ה מארץ מצרים, אלא אותם מצרים שהתווספו למסע לארץ ישראל.
כאשר משה יורד מהר סיני ורואה את העגל, הוא מכריז "מי לה' אליי" ויוצא לחסל את כל עובדי העגל. באותו יום נהרגים 3,000 איש.

לכאורה, מספר גבוה מאוד, אבל ביחס לכל עם ישראל מדובר על חצי אחוז מכלל האוכלוסייה. כלומר, מיעוט קטן הוא שגרר אחריו את שאר העם, להרפתקה הזו, אבל רוב העם לא היה פעיל בחטא העגל, הוא הסכים לשמוע את הרעיונות של אותו מיעוט ולא תפס שמוליכים אותו שולל.
אותה חבורה של מסיתים, ניצלה מצב בו ההנהגה האמיתית של עם ישראל נעדרת. את חוּר (בעלה של מרים, גיסם של משה ואהרון) שניסה להתנגד למעשיהם, הם חיסלו. אהרון, הוא דמות עדינה ואוהבת שלום מבחינתם הוא אינו מהווה איום, הוא לא יסכן את שאיפותיהם.

ככה הם מצליחים לגרור אחריהם את כל הציבור. והמטרה שלהם היא להעמיד אלטרנטיבה לתורת משה, יש להם מגמה אחרת לחיים – עגל – ולא סתם עגל, אלא עגל מזהב.
השור מבטא את כוח החיים החומריים, הוא החיה הכבדה שמסוגלת לחרוש את השדות ולדוש את התבואה, בבוא יומו בשרו יאכל ומעורו יעשו כלים לשימוש האדם. השור הוא הסמל לכוח שמניע את הכלכלה, אבל הם לא דרשו כלכלה בינונית, ברמה נמוכה, הם רצו את הרמה הגבוהה ביותר, עגל מזהב.

גם יוסף הצדיק, היסוד הכלכלי של עם ישראל, האיש שהצליח לבנות במצרים כלכלה שהפכה את מצרים לאימפריה, נמשל לשור. אותם אנשים מביאים את הרעיון הכלכלי, כדבק החברתי שיפתור את כל הצרות, אבל הם הפכו את העושר מאמצעי לערך. אם אצל יוסף, העושר בא כדי להכניס אחריו את השלב הרוחני, כאן המטרה היא אחרת.

אחרי השגת העושר והרווחה, כבר אין למה לשאוף, אחרי שממליכים את "עגל הזהב" לאלוהים, כבר אין מטרה לחיים, מה שמוביל בהכרח ל"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק", השאיפה עוברת ללחם ושעשועים, תענוגות העולם הזה, או כדברי רש"י: "לצחק – יש במשמע הזה גלוי עריות".

כאשר המטרה היא עושר ורווחה כלכליים מהר מאוד עוברים לפריצת כל גדר וטשטוש כל מוסר. רעיונות אלו, השמים את החומריות במרכז, אינם שייכים לעם ישראל, אלו רעיונות שהגיעו מבחוץ, ממצריים שהסתפחו אליו.

כתוצאה מחטא העגל, ישנו שינוי מהותי בעשיית המשכן. אם בפרשת תרומה הציווי הוא: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", כולל גויים, הרי שאחרי חטא העגל, המשכן כבר שייך רק לעם ישראל: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל … קְחוּ מֵאִתְּכֶם", אין יותר מקום לשותפות זרה בבנית הקודש של עם ישראל (ושל העולם).

אי אפשר לסמוך על התרבות הגויית ואלו המושפעים ממנה שיוכלו להגיע אל הקודש ולבנות את הקדושה בעולם. מעכשיו רק הנאמנים לתורת ה' הם אלו שיצטרכו לתת את התוכניות לקידום העולם, ורק הם יהיו אלה שישאו בנטל הזה. השראת השכינה, תשכון באופן קבוע באמצע מחנה ישראל, ורק מתוך מחנה שכינה תבוא האמירה כיצד לקדם את העולם לקראת הגאולה.

מעשה העגל, לא הסתיים במדבר סיני, הוא מלווה אותנו בכל הדורות, עד ימים אלו. אנשים המושפעים מתרבות הזרה לעם ישראל, מושכים את מדינת ישראל להרפתקאות מסוכנות, לפי אותן גישות חומרניות.

הם פועלים כמעט ללא גבולות ועכבות, בשאיפה ליצור כאן חברת שפע ורווחה שתביא בעקבותיה שלום אוניברסלי, כשמטרת העל (או לפחות הנספחים שלה) היא מתירנות וטשטוש גבולות. לא במקרה, אוסלו בגימטריא עגל.