לא נעים להעביר ביקורת על צה"ל, אבל הפעם אין ברירה. צה"ל המקובע והשבוי בקונספציית אוסלו עושה הכל כדי להימנע מפגיעה בשגרת החיים של ערביי יו"ש ואת מחיר הדמים משלמים היהודים.
אתם, שקראתם בוודאי את תכנית ההכרעה שלי, כבר מכירים מצוין את דעתי על כך שהפתרון השורשי והאמיתי לטרור הוא לגדוע את התקווה שמניעה אותו. את התקווה של הערבים להשיג באמצעותו הישגים. זה מה שנקרא לייבש את הביצה ולא רק לרדוף אחרי היתושים. כי כשתפיסת הביטחון מבוססת על מרדף אחרי היתושים זה אף פעם לא יכול להיות הרמטי. תמיד יהיו כמה יתושים שיצליחו לברוח ולעקוץ.
וכאן לא מדובר על עקיצות אלא על חיים שלמים שנגדעים. עוד אחד ועוד אחד, ופצועים, וצלקות, ומשפחות, וחברים, ופצעים שלא מגלידים.
שינוי תפיסתי שכזה הוא בסמכותה ובאחריותה של המערכת המדינית. זה מעל צה"ל.
מעדיפים איכות חיים של ערבים
אבל, וזה אבל גדול, גם במסגרת התפיסה הישנה, שעוד לא בשלה לשינוי הגדול, יש הרבה מאוד מה שאפשר וצריך לעשות. ולא נעשה.
בשבועות האחרונים אירעו למעלה מחמישה אירועי ירי ביהודה ושומרון. זה אומר שיש חוליות שמסתובבות בשטח עם רצון, יכולת ואמצעים לרצוח יהודים, חלילה. במצב כזה צה"ל חייב היה להציב מחסומים ולא לאפשר תנועת ערבים בצירים המרכזיים שמשמשים לתנועת ישראלים. צה"ל אמור היה להטיל סגרים, כתרים ועוצרים, ולעשות הכל כדי לתפוס את המפגעים לפני שיצליחו לממש את זממם. אבל למרבה הצער צה"ל שעדיין שבוי בקונספציית אוסלו לא עושה את זה.
תחת מכבסת המילים "מדיניות מרקם חיים" שמעדיפה למעשה את איכות החיים של הערבים על פני עצם החיים של היהודים, צה"ל עושה הכל כדי לא לפגוע חלילה בשגרת החיים של הערבים, ואת המחיר משלמים היהודים בדמים מרובים.
ואם נעמיק קצת יותר אז למעשה מדינת ישראל כולה שבויה מאז אוסלו בידיהם של אבו מאזן וחבריו. אני שומע מאז הפיגוע עוד ועוד חברים שלי, פוליטיקאים מימין, שמתחרים ביניהם מי יוציא גינוי יותר חריף לרשות הפלשתינית שמסיתה לטרור ומשלמת משכורות למי שיורים באשה בהריון בתחנת אוטובוס.
אבל לאף לא אחד מהם אין את האומץ לקרוא להפלתה. לשבירת כלים. וזו ממש סתירה. כי אם הרש"פ אחראית לרציחתם של יהודים ואם החיים של הנרצח הבא חשובים לנו אז אחד ועוד אחד חייב להיות שווה שתיים. אלא אם תיחזוק השקר והאשליה על קיומו של פרטנר שאיתו אפשר לכלות זמן לריק על משא ומתן חשוב יותר מהחיים של אזרחינו.
אנחנו שבויים בידי האסירים הביטחוניים
אנחנו שבויים בידי האסירים הביטחוניים בבתי הכלא הישראלים ומפחדים להרע את תנאיהם מחשש שהם יתקוממו וההתקוממות הזו תתרחב אל מחוץ לכותלי הכלא.
אנחנו שבויים בידי הרשות הפלשתינית, מאפשרים לה לפנות להאג, להמשיך לעודד רצח יהודים ולהמשיך להשתלט על שטחי סי בבניה ונטיעות בלתי חוקיות, העיקר שחלילה היא לא תיפול ולא יהיה לנו פרטנר שכבר התמכרנו לעצם השיח איתו.
אנחנו שבויים בידי הערבים ביו"ש, מאפשרים להם לחיות טוב ולהרוג אותנו על הדרך, ונזהרים מלפגוע בשגרת חייהם חלילה, כדי שהם לא יתקוממו.
הגיע הזמן להשתחרר מהשבי. פשוט כי אנחנו מתים בתוכו. פשוט כי החיים שלנו יותר חשובים משלהם. פשוט כי הם אלה שרוצחים אותנו ולא הפוך. פשוט כי זה מה שצודק ומוסרי. פשוט כי זה מה שיביא שקט וביטחון. פשוט כי זו החובה שלנו.
תפיסת הביטחון של צה"ל ביהודה ושומרון חייבת ניעור דחוף. עד אז הכתובת של הפיגוע הבא מרוחה על הקיר באותיות קידוש לבנה.
ולבסוף, אי אפשר בלי להזכיר את מי שהאחריות לכך מוטלת על כתפיו. ראש הממשלה ושר הביטחון, בנימין נתניהו. בעשר שנות כהונתו השבי שלנו הולך ומחמיר. ידוע שאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים. הגיע הזמן שהימין יעמיד מנהיג חדש שיוכל לעשות את זה.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
