אני יודע, הדעה אותה אכתוב בשורות הבאות אינה פופולרית ואני מאמין שאחטוף על ימין ועל שמאל, אבל יש דברים שפשוט צריכים להיאמר.
פרשת 'הרב מוטי אלון 2' מקוממת, מזעזעת ומתסכלת. מדובר ברב בישראל, איש חינוך כריזמטי וסוחף, מקהיל קהילות שאלפים היו ועודם צמאים למוצא פיו. האינסטינקט הראשוני הוא להתייצב לצד הקרבן- הנער שנפגע במהלך פגישות עם הרב אלון שלטענתו הלכו ונהיו מיניות ככל שהן הפכו לדבר שבשגרה.
שלא יובן מדבריי חלילה שמעשיו של הרב אלון מקובלים. צריך להוקיע אותם ואותו מעל כל במה אפשרית ולא לתת לו להיות בסביבת נערים עד יומו האחרון. מדובר באדם שמעל באמון תלמידיו, רבותיו, משפחתו, ובעיקר בתורה אותה הוא לומד ומלמד. אך עם זאת אי אפשר שלא לשאול את השאלה המתבקשת כל כך; למה ציפה אותו נער מסכן כשהוא הכניס את עצמו לכלוב בו נמצא שור שהועד? הוא לא ידע שהרב אלון כבר הורשע במגע בלתי הולם בנער אחר? הוריו לא ידעו? הם לא התעניינו לאן בנם הולך ועם מי הוא נפגש?
התוועדות י"ט בכסלו עם הרב אלון (צילום ארכיון: אתר שיעורי הרב אלון)
הרב אלון הוא זה שחתום על המעשים הנוראיים המיוחסים לו, בזה אין ספק, ועליהם הוא צריך לתת את הדין, אבל האם החברה בה הוא פועל ובעיקר המגזר- שבראשו הרבנים- אליו הוא שייך, לא הכשירו את הפגיעה הבאה? הציונות הדתית מתמחה בלהחרים, ובצדק, כל מעשה לא מוסרי, אך משום מה בכל הסיפור סביב מעשיו של הרב אלון לא הייתה תמימות דעים במגזר. קולות רבים יצאו להגנת הקרבנות ודרשו להוקיע את הרב אלון מקהילתו, אך מלבד זאת, מישהו מראשי המגזר- ביניהם חברי הכנסת שאולי בניהם ובנותיהם הלכו פעם לשיעור של הרב אלון- פעלו באמת על ידי מעשה למנוע את הפגיעה שהייתה רק שאלה של זמן?
כבר שנים מפורסם הדבר שהרב אלון חזר להקהיל קהילות ולהעביר את תורתו למאות ואולי לאלפי נערים ונערות. האם מישהו מלבד בודדים במגזר קרא להפסיק את המפגשים הללו? בשנים האחרונות נוכחנו לדעת שהמגזר יודע להתאחד סביב נושאים הקשורים לשלמות הארץ, כגון פינוי יישובים והרס שכונות, אז מדוע מחאה כזו לא קמה נגד פעילותו של הרב אלון אחרי שהורשע? איפה היו כל מנהלי בתי הספר, ראשי העמותות, ראשי הגרעינים התורניים וראשי המועצות ביום שנחשף שהרב אלון חזר לזירה בה הוא ביצע את הפשע בגינו הורשע?
תירוצים יש למכביר אך תשובות אמיתיות אין. הרב אלון זכה לתמיכה לא רק מהנערים והנערות שבאו לשיעוריו, אלא גם מרבני המגזר ואפילו מהבולטים שבהם, תמיכה שכאמור, הכשירה את הקרקע לפגיעה הבאה, ומעלה שאלה נוספת שחייבת להישאל שוב כיום: האם כאשר מדובר באנשי שלומנו אנו סלחנים יתר על המידה ובצורה פושעת? חוששני שהתשובה חיובית.
