הפרטים הקטנים הם הדברים הכי גדולים

מנהיג גדול יודע שאין פרטים קטנים ובלתי חשובים. כל שיחה עם תלמיד בבית החינוך, כל ביקור בית, כל חיזוק של מי שזקוק לכך, כל הארת פנים של המנהל וכל חיבוק של הגננת לילדה בכניסתה לגן הילדים – הם הם הדברים הגדולים

הפרטים הקטנים הם הדברים הכי גדולים
  (צילום: שאטרסטוק)

שנשתייר על פכים קטנים – דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את כל אשר לו והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו. (חולין – דף צא, עמוד א)

אנחנו מכירים את הציטוט של רש"י לגמרא זו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ (בראשית לב, כה) – שכח פכים קטנים וחזר עליהם". משמעות הביטוי היא שיעקב נותר לשמור גם על הכלים הקטנים שיוצקים מהם שמן, אף על פי שאת כל שאר רכושו ומקנהו כבר העביר.

את המשמעות העמוקה של החזרה לשמור על הפכים הקטנים אפשר להבין בשני היבטים:

היבט ראשון – הגודל שבקוטן. בערב שבת קודש פרשת 'ויצא' לפני חמש עשרה שנה נהרג אל"מ דרור וינברג הי"ד. חברו הטוב, הרב מאיר כהן, שהיה ר"מ במכינה בעצמונה, הספיד אותו. בין היתר הוא כתב עליו: "הגודל שבקוטן! אדם גדול, מנהיג גדול, נבחן לא רק בהתעסקות במאקרו אלא גם במיקרו, לא רק במחשבות כלליות, אלא כלליות שיודעת להכיל ולהחיות ולהתגלות בפרטי הפרטים של החיים. לא כשתי רשויות או כשתי מערכות, אלא כמציאות אחדותית".

מנהיג גדול יודע שאין פרטים קטנים ובלתי חשובים. כל שיחה עם תלמיד בבית החינוך, כל ביקור בית, כל חיזוק של מי שזקוק לכך, כל הארת פנים של המנהל וכל חיבוק של הגננת לילדה בכניסתה לגן הילדים – הם הם הדברים הגדולים. בעל ה'צידה לדרך' (בראשית לב כה) כתב בשם המהרש"ל:

לכך אמר פכים קטנים לפי שמצינו שהקב"ה אמר לו ליעקב אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי, וגם אני בעצמי אשלם לבניך…] אשלם לבניך לבני חשמונאי שנעשה נס ע"י פך קטן והיכן מצינו שיעקב מסר נפשו על פך קטן, אלא ודאי הכא לפי שנאמר כבר "ויעבר את כל אשר לו" ולמה "ויותר יעקב לבדו" כיון פך קטן של שמן שהיה רוצה לנסך גבי המצבה בבית אל וזה שהיה שכוח וחזר עליו לפי שאינו שלו אלא של הקב"ה לנסך.

המדרש הזה מדגיש במיוחד את מסירות נפשו של יעקב "שהיה רוצה לנסך על גבי המצבה בבית אל" – למען ה'. גם כאן למדים שהקב"ה משלם לנו על שימת לב, אחריות ואי וויתור על הפכים הקטנים נעשה נס פך השמן.

היבט שני – חיבור חזון למעשה. בפרשה שלנו אנו מוצאים את המנהיגות בשיאה. את ה'גודל' – "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". יעקב הוא המנהיג הגדול, שיודע להיאבק עם אלוקים ויכול לו. אך היכולת לנצח 'בגדול' עוד לא מבטיחה את היכולת להנהיג גם בפרטי הפרטים, במציאות. איש החזון הוא לא בהכרח גם איש המעש. לצד ה'גודל' אמרו חז"ל על פרשתנו: "ששכח פכים קטנים וחזר עליהם ומכאן שצדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל". חז"ל, לכאורה, התאמצו לא ללכת בפשט. וכך על הפסוק: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו…] וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (לב, כג–כד) הסבירו הרשב"ם והרמב"ן: "אחרון לכולם לנסוע מהמחנה, כדי להדריך את כל עמו שילכו עם קניינו, ולא יישאר דבר במחנה". יעקב לוקח אחריות, וכמנהיג גדול הדואג קודם לכולם, כשצריך – הוא נותר לבד, ורק אז דואג לעצמו. אולי חז"ל רצו ללמד אותנו בדיוק נקודה זו. כשמתעסקים בקטנות (כמובן לא רק…) מגיעים לגדולות. כך כתב הרב זצ"ל (מאמרי הראי"ה): "שמידת הזריזות הכשרה המכוונת להציל את הפכים הנחוצים שנרכשו בעמל ובזיעה, מגיעה לבסוף לרעיון והמטרה של ונשגב ה' לבדו". יעקב אבינו, במידת התפארת החיה בתוכו (שילוב של סבא – חסד, ואבא יצחק – גבורה) הוא גם המנהיג של בית ישראל, המחבר במנהיגותו את הגודל, "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים…" עם היכולת להביא את החזון למציאות, ל'פכים קטנים'. זה אולי גם מסביר את הפסוק בפרשה שנראה מיותר משהו… "וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ אַלּוֹן בָּכוּת" (בראשית לה, ח). מי היא דבורה? מדוע זכתה שנזכר מותה בתורה?

אמר הרמב"ן: "אבל הייתה מינקת…] שנשארה בבית לבן ובתואל, ועתה יביא אותה יעקב עמו לכלכל את שיבתה לכבוד אמו". יעקב לא שוכח לרגע מי היניקה את אמו… הוא לוקח את המינקת, הזקנה מן הסתם… וחש חוב מוסרי כלפיה. הוא לא רק לוקח אותה עמו. לפי המדרש: "והיה יעקב יושב ובוכה עליה. אמר הקב"ה יהא יעקב יושב ומצטער, נראה לו פנים, שנאמר: 'וַיֵּרָא אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב' (לה, ט)". ההתגלות של הקב"ה אל יעקב (בפסוק הבא, פסוק ט) מיוחסת לכך שהוא זכר והתאבל על המינקת. זה מדהים ממש. מנהיג גדול, יעקב אבינו, איננו רק נאבק עם מלאכים… יעקב אבינו זוכה להתגלות בזכות מידותיו במקומות הקטנים, לכאורה – ביחס המכבד ובהכרת הטוב למינקת.

ונקודה נוספת עמוקה מאוד שמלמד אותנו המדרש (מדרש רבה) על "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ":

ר' חייא הגדול ור' שמעון בר רבי נשאו ונתנו בסחורה במסחר אריגי משי. עלו לעיר צור ושם התעסקו במקח סחורתם. משיצאו משערי העיר, אמרו זה לזה: נלך ונתפוס נוהג אבותינו, נחזור לעיר למקום שארזנו סחורתנו ונסתכל אם שכחנו משהו…] חזרו ומצאו חבילה של אריגי משי ששכחו לשאת עמהם. אמרו להם העומדים שם: מהיכן יש לכם נוהג יפה זה, לבוא ולבדוק מעשיכם אחר מעשה? אמרו מיעקב סבא…] "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ". אחרי שכבר העביר את כל אשר לו, חזר לבדו לבדוק אם שכח דבר מה. (מתורגם)

המדרש מלמד אותנו מהי אחריות, כיצד מנהיג חש "קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים" (לב, יא), ובענווה גדולה דואג תמיד לערוך חשבון נפש על מעשים שעשה וחוזר לבדוק אם שכח דבר מה. יש צורך במשוב, בבדיקה אם המעשים שנעשו נכונים, אם הם השפיעו טוב על העולם ואם היעדים הושגו במלואם, "לבוא ולבדוק מעשיכם אחר מעשה".

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
תגובה אחת מיין לפי
1
מאמר ברור ונכון.
יפה יוסף | 25-11-2018 16:24
חבל שרודפים אחרי הדברים הגדולים וושוכחים שהדברים הגדולים בנויים בל בסיס של דברים קטנים.תמיד להסתכל אחור כדי לתקן לעתיד והכל רק בעזרת הד'.