6 שעות ברצף: יוסי דייטש עונה על הכל בשידור חי

רונן

הכרעה קשה שלי, מקווה שנכונה

רק אמת!

בשביל לנצח את קומבינת דרעי חייבים להצביע אלקין שיש לו סיכוי וגם בטוח מנצח סיבוב שני. כולנו עוברים לאלקין ומצחים את הקומבינה.

אגרת מלב אל לב

אגרת מלב אל לב למבינים בעם, כאשר ברצונינו להגיע למקום מסויים, עולים אנו על הדרך הידועה המובילה למחוז חפצינו. אך מה קורה באם באמצע הדרך רואים אנו כי הדרך מתפצלת...

אגרת מלב אל לב למבינים בעם, כאשר ברצונינו להגיע למקום מסויים, עולים אנו על הדרך הידועה המובילה למחוז חפצינו. אך מה קורה באם באמצע הדרך רואים אנו כי הדרך מתפצלת לשנים, האחת מעט מזעיר דרומה, והשניה מעט מזעיר צפונה. על איזה מהם נמשיך את דרכינו? לאדם העומד מול שתי הדרכים, ואינו מצוייד במפה ומצפן, כך גם אין שילוט מתאים, אין תשובה!... לפני מאה שנה בערך התגוששו בתוככי היהדות שני זרמים שונים: האחד מתון ופשרני, והשני תקיף ושונא פשרות. שניהם האמינו כי אך טובת העם והדת לנגד עיניהם. לאיש שעמד בימים ההם מן הצד והתבונן במאבק האיתנים קשה היה להבחין ולהגדיר את המהות והמטרה הניגודית-קוטבית של כל אחד מן הצדדים הלוחצים. חסרה לו הבהירות הפשוטה, כדי שידע להסיק לאיזה מן הצדדים רצוי לו להצטרף. אולם לנו, ממרחק של זמן, קל ביותר להסיק מסקנה. ספר תולדות התפתחותם של הזרמים האמורים כבר נחתם, ופירותיהם שהותירו אחריהם מאפשרים לנו לערוך את מאזן הישגיהם ולסכם. פרעשבורג ופראג - שתיהן היו ערים מפורסמות אשר שמן יצא לתהילה ברחבי העולם היהודי, בזכות הרבנים הגדולים שכיהנו בהן פאר ובזכות חיי הציבור היהודי היפים. הגאון רבי מאיר שפירא זצוק"ל פירסם בשעתו מאמר בשם "פרעשבורג - פראג" ובו הוכיח את נצחונם המוחלט של הלוחמים מלחמת ד' נגד המשכילים המסיתים למתינות ופשרות וסוחפים אחריהם עדרים תמימים. במסעותיו הזדמן רבי מאיר לפרעשבורג של החתם-סופר ולפראג של שי"ר (רפפורט) ועל יסוד מה שראה ושמע במרכזים אלה הגיע לידי מסקנה ברורה ומוחלטת ואותה הביא לתשומת לב הקורא. בביקורתו הנ"ל הוכיח שהגמישות של המטיפים והוותרנות של הרבנים המתונים בפראג השאירו יהדות ללא יהדות - עיר ואם בישראל הפכה בזמן קצר של שני דורות לצל צילה של פראג המעטירה, ואילו בפרשבורג נשארה יהדות שלמה רעננה ברוח "החתם סופר" ותלמידיו ללא פשרנות. התוצאות אישרו את עמדתם של אלו, אשר לא נכנעו לדרישות המקום והזמן ושלא התחשבו באיומיהם של קטני אמנה, שאם לא יתירו להם את המבוקש יסטו לגמרי מדרך ד' ועמדו איתן שלא להוציא את הישן מפני החדש. ההיסטוריה הוכיחה אפוא כי במלחמה שבין היהדות הנאמנה ומחפשי נתיבות חדשות היתה יד בעל "החתם סופר" על העליונה. המאמר שלהלן נכתב ע"י הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל והתפרסם בשעתו בעיתונים רבים: "פרשבורג ופראג היו אז שתי ערים מרכזיות ובהן התרכזו טובי הכוחות של שני הצדדים הנלחמים על גישתם ושיטתם, מהי הדרך הנכונה לדאוג לתקנת עניני היהדות. בפרשבורג נתקלה מלחמת־התנופה של ה"השכלה" בחומה הבצורה והחזקה כברזל - באישיות הסלע והחלמיש של "החתם־סופר" ז"ל. בסיסמתו "חדש אסור מן התורה!" קעקע עד היסוד, עד תום, כל נסיון ל"תקן" את התרבות הישראלית. גם בנו וממלא מקומו, ה"כתב סופר", לא שינה אף קוצו של יוד מתורתו הקדושה של אביו: יקוב הדין את ההר! לא כן בפראג; תנועת ההשכלה מצאה כאן לפניה מנהיגים מתונים שהיו מיואשים ומשוכנעים ששום התנגדות לא תועיל לעצור בעד הרעה. סיסמתם היתה "שמאל דוחה וימין מקרבת". הם אמרו בנפשם שאין לך אמצעי טוב מליטול כלי־ זינה של ה"השכלה" עצמה ולהלחם בה. הם דימו כי בפשרות ימתנו את הריפורמים ממעשי הזדון וההשחתה שלהם. וממלאי־מקומם של אלה, כשי"ר (רפופורט) וכו' כבר מצאו לנחוץ לעשות צעד נוסף קדימה ולסטות עוד יותר משביל- הזהב של הראשונים. תאוות־הממשלה של ה״משכילים״ גדלה והתפתחה במשך הזמן, רפפורט וסייעתו כתבו בלשון מתפרשת לכמה אופנים, צפנו בכל מלה משמעות מרובת־ אנפין, שאפו למצוא חן בעיני כל, ועל כל מעשה מצאו תירוץ: הוראת שעה שאני!... וכה התלקחה המלחמה בין בעלי "חדש אסור מן התורה" ובעלי "הוראת שעה שאני". כל צד גייס כמובן, לעצמו, סניגורים וקטיגורים. היהדות הפולנית, בהיותה רחוקה משדה המערכה, הביטה במתיחות לעבר המתאבקים במזרח אירופה וחיכתה ל"מי ינצח". מי ניצח? זאת יספרו התוצאות, המאורעות יחרצו המשפט. בעברי במסעותיי מפולין ללונדון, במסגרת תעמולת יח"ל, נזדמן לי לבקר בפרשבורג ובפראג ולסקור את מצב החיים היהודיים בשתי הערים העתיקות ועתירות־היחס. אם פרשבורג מתגאה היום בגדוליה ובצדיקיה הנחים ב"בית־החיים" שלה, הנה יכולים גם גדוליה וצדיקיה הקדמונים לא־פחות להתגאות בפרשבורג של עכשיו. הגדולים ההם הנם בני אל־מוות, בזכות חידושי־התורה שנאמרים בפרשבורג בשמם. שפתותיהם דובבות לא רק בקבר אלא גם בחיי הדור הזה. עד היום שונים בפרשבורג מה ששאל מהר"ם ברבי ז"ל ומה שהשיב ה"חתם־סופר" ז"ל, ואם אנחנו בפולין יודעים לספר הרבה מחריפותו של רבי משולם איגרא ז"ל, הנה לעומת זאת יודעת היהדות הפרשבורגית הרבה יותר לספר מצדקתו, כי מטרתה היא לסדר ולעצב את אופי חייה על פי הדוגמה הקלאסית של מאוריה הגאונים. על כל צעד ושעל יכול אתה למשש את הדופק החי של היהדות, פה אתה מוצא את חדר־השיעור של ה"חת"ם־סופר", ה"שיעור שטובע" המפורסם שלומדים בו מאות בחורים תלמוד ופוסקים; שם תמצא גם מגינים קבועים עוד מזמן מהר"ם ברבי ומהר"ש איגרא ז"ל. קשר אמיץ קיים פה בין החיים ובין אלה שהלכו לעולמם. במרוצת השנים נשתכללו והשתפרו הרבה דברים על יסוד היש העתיק: הרבה מוסדות ציבוריים נוסדו, ביניהם האכסניה המפורסמת ובית־מלון לתלמידי הישיבה, ומסורת ה"חתם־סופר" היא עד היום הזה גורם קובע ומכריע בחיים. בשעה שתיים אחרי־הצהריים אתה נכנס בקרון המהיר המסיע אותך ישר לפראג, ובשעה תשע בערב הנך שם. אתה רוצה, כמובן, לראות את פראג היהודית ומשיבים לך כי למחרת בשעה שמונה בבוקר תוכל להכירה ולראותה. למחרת בשעה המדויקת מופיע אצלך צעיר ומוליך אותך ישר - לבית־ החיים הישן. הוא מראה לך מצבות עתיקות ונושנות של המהר"ל מפראג, והכלי־יקר, ר' דוד גאנז ז"ל, ועוד. אחר־כך הוא מדריך אותך לבית־החיים השני, והוא מראה לך את מצבתו של ה"נודע ביהודה" ז"ל, משם הוא מביאך למקום שממנו תראה את אבני בית הכנסת הישן-נושן, "אלטניי", וכשהנך שואל: ואיה היא פראג היהודית החיה? אז תשמע תשובה כי חיים פה חיים דתיים רק מאה ושישים נפשות. וכאשר הנך זוקף עיניים תמהות ותאב לדעת את המספר הכללי של היהודים פה, מספרים לך שהוא מתקרב לשלושים וחמישה אלף! מובן שבן־לווייתך מבחין על אתר כי אינך שבע־ רצון מכך והוא נחפז להתנצל ולהודיע לך כי שכח להראותך דבר נדיר ונפלא; הוא חפץ לטשטש את הרושם הרע שדבריו עשו עליך ומראה לך פלאים היסטוריים: הנה בית הקהילה היהודית ועל הבנין שעון עם אותיות עבריות... כן, זוהי הצרה בפראג היהודית: השעון הולך קדימה... ומפגין להראות את המחוגים והספרות שלו בעברית... אך החיים מראים פנים שונים לגמרי... ה"חת"ם־סופר" ניצח!"... לפני 70 שנה כשמעשה שטן הצליח ועלה ביד הציונים להקים את "מדינת ישראל" בארץ ישראל, מדינה של שמד, נוצר וויכוח נוקב בתוככי היהדות החרדית, כיצד להתייחס למציאות החדשה הזו, שלכולי עלמא מדובר בשלטון שיסודו בכפירה בגלות וגאולה ובכל תורת ישראל, ומטרתו לעקור ולקעקע את הדת היהודית מעם ישראל - האם להתעלם לגמרי ממציאות זו ואז לאבד את כל ההשפעה מבפנים, או לזרום עמה וכך עכ"פ להציל מבפנים את מה שניתן להציל. גדולי ירושלים זצוק"ל והנוהים אחריהם (וכפי שנהוג לכנותם "בני הישוב הישן"), בחרו בדרך של התבדלות גמורה ואי הכרה במדינה ומוסדותיה. בכך סברו שהשפעת המדינה הכפרנית לא תחדור פנימה, וכך גם יוכלו לשמור על עצמאות מלאה בכל הליכות החיים וההשקפה הטהורה, ובאשר לקדשי ישראל המחוללים על ידם או נסיונותיהם להשתלט על היהדות החרדית, יצאו לרחובה של עיר, בכל זמן שנדרש, להפגין ולמחות. לעומת זאת אגודת ישראל וגדולי ישראל זצוק"ל שעמדו בראשה, סברו כי למרות שהקמת המדינה, היא אכן נגד דת תורתינו הק' ועדיף היה לו לא קמה כלל, אך אי אפשר להתעלם מהמציאות, מרה ככל שתהיה. אי אפשר ללכת "ראש בקיר". במציאות אנחנו חיים בגבולות המדינה, ואם ברצונינו שתהיה לנו האפשרות להמשיך ולחיות כאן, אין ברירה אחרת כי אם להיות שותף בהקמת המדינה ובמוסדותיה, להאבק מבפנים על זכויותינו כיהודים חרדים, ועל כל פרצה בחומת הדת נאבק מבפנים, שאז יש סיכוי גדול יותר להגיע להישגים. בדיוק כשם ששותף בבית חרושת, יש לו יותר השפעה על המהלכים שם, מאשר אדם זר מבחוץ. קשה היה אז לאדם מן השורה, להכריע הצדק עם מי, האם עם הגישה המתבדלת וה"קיצונית", או עם הגישה היותר מתונה והריאלית לכאורה. ואם אמנם עוד לפני קום המדינה, נתגלעו חלוקי דעות בתוך אגודת ישראל, באשר ליחס ל"ועד הלאומי", כאשר אגודת ישראל הירושלמית שהיו מלוכדים תחת השם צעירי אגודת ישראל, נקטו בדרך של החרמה טוטאלית, ואילו אנשי אגודת ישראל שהגיעו מחו"ל, למרות שגם הם לחמו נגד ההשתלטות הציונית, נקטו בדרך פשרנית יותר, והגיעו אתם להסכמים שונים, כשהמטרה היתה להציל כמה שיותר. ככל ששאלת הקמת המדינה, נהיתה יותר ויותר רלוונטית, כך הלכה החבילה והתפרדה, עד שהגיע היום והדרכים נפרדו לגמרי. אנשי הישוב הישן עזבו כליל את אגודת ישראל (או ליתר דיוק, העזיבו את אגודת ישראל מהעדה החרדית ורבה הגרי"צ דושינסקיא זצוק"ל, שהיה עד אז רבה הרשמי גם של אגודת ישראל). והיו לשתי מחנות. כך התגלגלו הדברים, וכאמור כאשר קמה המדינה, נפרדו הדרכים כאשר כל צד ממשיך בדרכו הוא, זה בהתבדלות גמורה וזה ב'מלחמה מבפנים'. כנגזר משני שיטות אלו, החרימו בני ירושלים את הבחירות לכנסת ולעיריה, ואילו אגודת ישראל והנוהים אחריה הכניסו נציגים הן לכנסת והן לעיריה. חלפו שנים, כל אחד צעד בדרכו הוא, ולעומד מן הצד נראה היה שלמעשה אין הבדל גדול בין שני השיטות, כי אם בדרכי המלחמה, זה סובר שבכך נכבוש את האויב, וזה סובר שבכך נכבשהו... שנים רבות עברו, על מנת שניתן יהיה להבחין את השינוי המהותי והקוטבי שבין שני השיטות, מאחר והשינוי לא נוצר בין לילה, כי אם טיפין טיפין, כשכל שינוי בפני עצמו, נראה היה כמזערי ובלתי משמעותי, ורק במרחק של שנים, ניתן היה להבחין ברורות את השינוי. וכך, אחרי 70 שנה של ההתאקלמות העמוקה במדינה ומוסדותיה, הפכה "אגודת ישראל" מתנועה שהוקמה במטרה ללחום בציונות, למפלגה המסייעת לשלטון להשתלט על עם ד', ולחבור עמה בעצה אחת, כיצד לחנך מחדש את הציבור החרדי ולבוללו בישראליזציה על כל המשתמע, החל בשינויים מהותיים ויסודיים בחינוך החרדי, בהוצאת בכח גברים ונשים חרדיים ללימודי אקדמיה, בהוצאתם לשוק העבודה החילוני, ועד לגיוס חרדים בכח לצבא השמד והזימה. האם כל זה קרה מאתמול להיום? ממש לא! מדובר בתהליך מאד מאד איטי המשתרע על פני 70 שנה (ויותר), תהליך שאירע כתוצאה מ... התחברות לרשעים! כשאנו משווים כיום את שני הדרכים, דרך ההתבדלות הגמורה מרשעים, לעומת דרך ה"מלחמה מבפנים", איזה דרך הוכיחה את עצמה כדרך בטוחה, דרך שהזמן לא גורם לה להשתנות, הזו או זו? בואו ונדבר גלויות. ישנו ציבור יקר וקדוש, שבשנים האחרונות פקח את עיניו (לא מעט בזכות הרדיפות האכזריות של אחיהם מדניהם שונאיהם), והגיע למסקנה שבאם רוצים להשאר יהודים 'כמו פעם', זה רק באם יאמץ את הדרך של "להתנתק מהם ומהמונם לגמרי", והוא אשר הביאם עד הלום להקים מוסדות חינוך על טהרת הקודש, בלי להזדקק לתקציבי המדינה ומשרד החינוך שלה. כמובן שמדובר במסירות נפש עצומה, ובפרט למי שרגיל היה כל השנים לקבל מהמדינה תקציבי עתק. אך הם הבינו שאין מנוס, ואם ברצונם שצאצאיהם ימשיכו בדרכם, עליהם לקפוץ מהקרון הדוהר לעברי התהום למרות הקושי העצום הכרוך בכך. וכאן נשאלת השאלה הנוקבת: הרי אלו שכיום רודפים אתכם עד חרמה, היו אחיכם הקרובים ביותר, גדלתם יחדיו באותו חיידר, היו לכם אותם רביים, קראתם את אותו עיתון, השקפתכם היתה זהה, אז איך זה קרה שלפתע פתאום נפערה תהום עצומה שכזאת ביניכם? התשובה היא: זה לא קרה בין לילה. פעם - לפני 70 שנה - לא היתה לכם מפלגה משלכם, ולא עיתון משלכם, ציבור בני התורה גם אם היה משתתף בבחירות כהוראת רבותיהם, אבל לפני ואחרי, לא הייתם בתוך הקלחת. זכור לכותב שורות אלו, שגדל ונתחנך בישיבות הליטאיות, שעד להקמת המפלגה, רוב רובם של הבחורים והאברכים לומדי התורה, לא ידעו את שמותיהם של שרי המדינה והיו כאלה שאפילו לא ידעו את שמו של ראש הממשלה. הפוליטיקה היתה זרה להם לחלוטין, ושום עיתון לא נכנס לבתיהם. אך מאז שהוקמה המפלגה והעיתון המפלגתי החל להופיע, הכל השתנה. אין היום בחור ואברך שאינו מעורה בכל הסחי והמאוס של הפוליטיקה ה"ישראלית". המדינה הפכה למדינה "שלנו", הצבא הינו צבא "שלנו" וכן הלאה. כך חדרה הלאומיות והחילוניות אט אט אל תוככי לבותיהם של מנויי העיתון ואנשי המפלגה. ההשקפה הטהורה שהנחילו לנו רבותינו מרן החזו"א ומרן מבריסק זיע"א, פשוט נשכחה מלב, וכך הגיעו מנהיגי המפלגה ונציגיה למצב, שלפני למעלה מ-70 שנה החלו לשתף פעולה עם השלטון, להתחיל בגיוס חרדים שהחל אז ב-30 בחורים, והגיע היום לממדים המבהילים של למעלה מעשרת אלפים!) מלבד ה'מתים' במגיפת האקדמיה הארורה, שירות אזרחי ועוד (ולולי ד' שהעיר את רוחו של הגר"ש אויערבאך זצוק"ל) ואיתו עמו עוד מגדולי ישראל זצוק"ל ויבדלח"ט החיים עמנו שליט"א (חלילה לא היה נותר מהם שריד ופליט, כי כולם) מלבד אולי יחידים ממש (היו נוהים אחר המפלגה וראשיה. או אז קם מרן ר' שמואל, כארי והכריז "מי לד' אלי!" - החובה להעמיד דברים כחומה, ולומר לא, למשתפו"ת המפלגתית! ואכן בס"ד אלפים שמעו בקולו, וכאיש אחד בלב אחד עזבו את המפלגה הסוררת, והחלו להקים מחדש מוסדות חינוך לבנים ולבנות, בתי כנסיות, כוללים וכו'. מרן ר' שמואל זצוק"ל שראה את החורבן לנגד עיניו, הותיר לנו את צוואתו האחרונה לפני הסתלקותו לעולם שכולו טוב, בהכריזו בדם לבבו: "להתנתק מהם ומהמונם לגמרי!" מילים ברורות ופשוטות שכל בר בי רב מבין מה משמעותם... כמובן שהס"מ מאד לא היה מרוצה מהימלטותם של יהודים כה רבים מגיה המהפכה, ומצא דרך כיצד להערים כדרכו, דייקא באופן של "מלחמת קודש". כן "מלחמת קודש", אבל במגרש שלי... פשוט לחזור על הטעות שעשו חבריכם לשעבר לפני 70 שנה, או ליתר דיוק מה שעשתה אגודת ישראל לפני 07 שנה - "להלחם מבפנים", מלחמה שסופה הוכיח על "יעילותה". פקחתם את עיניכם, אל תעצמו אותם בשנית. גם אגודת ישראל, וגם המפלגה ממנה פרשתם, לא ביום אחד הגיעו לאן שהגיעו, גם הם, ולמעשה גם המזרחי שקדמו להם, סטו בדברים דקים ובלתי נראים לעין, אך סופם הוכיח באופן שאינו משתמע לתרי אנפין, כי סופה של סטיה, ותהיה זו הקלה והדקה ביותר - אבדון! הנה לכם דוגמה חיה: בקושי התחלתם, וכבר הפוליטיקאים שלכם מוכנים להניף את דגל "הרע במיעוטו") העתק הדבק ממפלגת ה'דת' החדשה (ולהורות לחבריה לבחור בעיר אלעד בעד החרד"ק פרוש המתגאה שבעירו התגייסו הכי הרבה חרדים לצבא ר"ל. מהר מאד שכחתם את המלחמה העקובה מדם, נגד "יום קהילה ומשטרה" שעולל הלה בעירו. כך גם בירושלים מצביעים (עבור בצע כסף) בעד ראש עיר חילוני - מגדולי מעצבי והוגי חוק גיוס חרדים, וכך גם בכמה עיירות הולכים שלובי זרוע עם מפלגות סוררות הדוגלות בגיוס חרדים. הדרך בה צעדתם עד לפרישתכם מ"דגל התורה" פשטה את הרגל, והוכיחה את אפסיותה, ואת זה גם אתם מבינים היטב, אז חבל שדווקא כעת, אחרי שזכיתם להוציא רגליים מהבוץ המפלגתי שהטביע כ"כ הרבה חרדים במדמנה הישראלית - אתם מתחילים את הכל מהתחלה, פשוט חוזרים אחורה 70 שנה... אלא שבקצב המסחרר של ימינו, זה לא יקח 70 שנה נוספות, כי אם הרבה פחות מזה. הגיע הזמן שתבינו, כי אין דרך אחרת מלבד "להתנתק מהם ומהמונם לגמרי!" הדרך היחידה שהוכיחה את עצמה...