מסע לאחר ולאני. על 'עם הארץ' של יאיר אגמון

המסע המתואר על-ידי יאיר אגמון בספרו החדש "עַם הארץ", חורג מהגדרות המסע הקלאסיות. אגמון, שזה-עתה השתחרר מצה"ל יוצא למסע בארץ ישראל, מסע שמטרתו המוצהרת הינה לפגוש אנשים. אבל לאורך כל הספר אגמון ממוקד רק בעצמו. דניאל להמן קרא והתאכזב.

תגיות:  
מסע לאחר ולאני. על 'עם הארץ' של יאיר אגמון
  דניאל להמן

מסע, לעתים קרובות, משמש כחיבור, או חיבור-מחדש, עבור הנוסע, חיבור לביתו, לשורשיו – ל"אני".

על רקע ביתו ומשפחתו ומולדתו, לומד האדם להגדיר את עצמו, לסמן את עצמו כשונה, כייחודי – וממילא, הגיוני שהאדם ישוב למקומות אלו כדי לגלות ולזהות את עצמו, כדי להשלים את עצמו, לאסוף את שברי הכלי, לרפא ולהבריא. המסע מעצים את הנוסע. אודיסיאוס שב הביתה; בני ישראל נגאלים ממצרים ונוסעים לארצם ולמולדתם.

עולים לרגל, בכל הדתות, ביקשו לעמוד במקומות המקודשים, שאפו לחיבור מיסטי עם הטרנסצנדנטי והאלוהי. המסעות השונים ממדינת ישראל לפולין נועדים, במידה רבה, לחבר את הנוסע למולדת הציונית – מולדתו – שקמה על משרפות השואה.

חורג, אם כן, המסע המתואר על-ידי יאיר אגמון בספרו החדש "עַם הארץ" (זמורה-ביתן, 2011), מהגדרות המסע הקלאסיות. אגמון, שזה-עתה השתחרר מצה"ל יוצא למסע בארץ ישראל, מסע שמטרתו המוצהרת הינה לפגוש אנשים: "אבל אני רוצה לצאת לטיול אחר, דמוגרפי. אני לא רוצה לטייל בשבילי הארץ, ובנופיה, אלא לפגוש את תושביה, כי האדם הוא תבנית הנוף". כלומר, פניו של אגמון אינן נשואות כלפי עצמו, אלא כלפי האחר.

וכאן, נוחל אגמון כישלון. לאורך הספר, אגמון ממוקד בעצמו, בעיקר בחוויותיו מהצבא, במערכת יחסיו האישית עם היהדות והחברה הדתית. מפגשיו עם תושבי הארץ שטחיים למדי – ומפגשיו עם נשים כמעט תמיד מלווים במחשבות מיניות: נוצר הרושם שזוהי תכלית יחסיו עמן. תוצאה זו אולי מתבקשת. טבעי, שאדם יתעניין בעצמו – וייחס חשיבות משנית לאחר ולחיצוני.

מסתכל על עצמו

אדם אינו מסוגל לחוש את כאב הזולת כפי שחש את כאבו שלו, או את שמחת הזולת כפי שחווה את שמחתו. וכפי שמעיד אגמון יותר מפעם אחת, תכונה זו נמנית בין ממאפייניו.

כך, מסקנתו האישית לקראת סיום המסע: "אני עוד אחד מהאנשים האלה, שנוסעים כדי לספר עליהם, וקונים בגדים כדי להראות אותם, ושמים תפילין כדי להצהיר על הדתיות שלהם, ועושים ילדים כדי להשוויץ בהם, ומתאבדים כדי ליצור אדוות".

ותובנה נוספת: "אני חושב שאנשים אף פעם לא בוכים על אחרים ותמיד בוכים על עצמם". גם כאשר אגמון מודע לנחיצות המבט לאחר, הוא מודה שידם של מניעיו האישיים על העליונה; כמ"מ טירונים:

"השאלה ראשונה ששאלתי חייל בריאיון היא למה. למה אתה כאן, למה באת לעבור טירונות קרבית, בשביל מה… התשובה של החיילים הרבים שהתגייסו לשירות קרבי בשביל עצמם, צרמה לי… היא צרמה לי כי כשחייל מגיע לשירות קרבי של לוחמים אסור לו להסתכל על עצמו, הוא מוכרח לחשוב על הכלל, על החברה או על הארץ או על המדינה או על החברים, האני הוא לא הכתובת. אבל מעל הכול, התשובה שלהם צרמה לי כי עמוק-עמוק, מתחת לפני השטח, היא בעצם היתה התשובה שלי".

כישלון מובנה

ייתכן, אמנם, כי היה המסע בלתי-ישים ובלתי-אפשרי כבר מראשיתו, כי כישלונו מובנה ומתבקש, ולא תכונותיו של אגמון הביאו לכך. הרעיון של מסע אל עבר האחר מניח כי קיים נתק בין הנוסע לזולתו טרם המסע, שהנוסע יוצא לדרכו מאי בודד, עליו נמצא לבדו. נקודת מוצא זו מסוכנת.

עולמנו המוסרי, תפקוד חברתי ואנושי בסיסי, מושתתים על מפגש תקין עם הזולת. מפגש שמקורו אינו במוסכמות חברתיות או בבריתות פוליטיות, אלא בעצם המפגש.

הפונה לאחר יוצא מתוך עצמו. הוא פונה, ואינו יכול לדעת כיצד – או האם – חברו יגיב. הפונה אינו מסוגל לקבוע מראש את התפתחות הקשר שעתה נוצר; הפונה אינו מסוגל לכפות דבר. הפונה אינו מבטא כוחניות, אינו מפגין אלימות. הוא פונה – אך הוא תלוי באחר. הוא פונה – לאחר.

ובמידה רבה, המפגש עם האחר האנושי מהווה גם תשתית לתודעה דתית – קרי למפגש עם האחר המוחלט. "הצדק שנעשה לאחר, רעי, מקרב אותי לאלוהים באופן שאין למעלה הימנו" (עמנואל לוינס, "חירות קשה").

אנושיותו של האדם תלויה במודעותו התמידית לאחר. לא טוב היות האדם לבדו: האדם הוא חיה חברתית. זהו הבסיס לעולם אתי, עולם תקין, עולם אנושי. אדם שחייב לחפש את האחר, אדם שכה מנותק מהחברה – אינו שייך לעולם הזה. אינו מסוגל להשתייך לעולם הזה. אדם שאינו מודע לנצחיות האחר לא יגלה אותו – רק את עצמו ימצא. כי אין דבר בלתו, והאחר אינו חלק מהותי מחייו.

==

הערה:  הספר מכיל תיאורים מיניים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
פיספת את הספר.
פ' | 29-01-2012 21:27
הנחת המוצא של כותב המאמר היא שאגמון הוא זה שיצא למסע, אך לא כך היא. אגמון הוא הסופר, שהעניק לגיבור המסע את שמו - כבחירה אמנותית שרבים וטובים ממנו כבר עשו. ספרו של אגמון הוא בבואה לדור שלם שמביט ועסוק רק בעצמו. הביקורת שלך על הספר - היא היא מהות הספר (כך שמעתי את אגמון מתבטא) - לפתוח דיון על הדור הכ"כ מערבי שצמח כאן, דור שלא ידע את לווינס, דור שלא יודע דבר וחצי דבר על האחר. "פה ושם בארץ ישראל - של דור הY". אני מכר רחוק של אגמון וכשקראתי את הספר התקשרתי אליו בזעם ואמרתי לו: "מה זה! אתה עסוק רק בעצמך! אין פה מפגש אחד לאורך כל הספר! כל העולם אובייקט! " "או - " אמר לי אגמון, "הבנת את הספר. מה אתה עושה עם זה עכשיו?"
2
העיקר של הספר, בעיני
רביצקי | 31-01-2012 20:30
נמצא במשלבי השפה בספר הזה. יאיר אגמון, יוצר בלתי מוכר בעליל, דמות חדשה בנוף החד גוני של הסופרים הישראלים, נותן בספר הזה פירואט של עברית רב-משלבית, רב-מימדית, בוטה ויצרית, עם טעם וריח. המדיום הוא המסר? בספר הזה השפה היא האמירה.
3
נפלא בעיני לגלות
מיכאל | 02-02-2012 9:37
בדף אחד כל כך הרבה "עמיתים" למסע שלי, הן מהבחינה הספרותית והן מהבחינה הרוחנית. מסע מפגשים עם האחר (בהשראת לוינס), בגוף ראשון, בלי מסכות: חפשו בגוגל פרויקט "סיפור דרך". אשמח לשמוע את דעתכם
4
לפ' ורביצקי
-- | 06-02-2012 14:01
סוף סוף ביקורת של אדם חיצוני, לא מחבריו הטובים של הסופר. אולי שווה לראות מה הוא אומר ולא לדחות אותו בקש כי הוא לא הבין שמתחת לאגוצנטריות והמיניות המוגזמת נמצא מחנך גדול.