ראש חודש שבט: חודש החיבור בין הקדושה והטבע

כשאדם 'הולך בדרך ומפסיק ממשנתו', כלומר יוצר הפסק בין משנתו לבין האילן אז הרי הוא 'מתחייב בנפשו'. במילים אחרות, כאשר האדם אינו מבין כי העולם הזה מגלם בתוכו את רצונו של הקדוש ברוך אלא מביט עליו כעל מציאות חומרית קפואה - הרי המגע עם עולם הטבע עלול לגרום לו לנסיגה רוחנית.

ראש חודש שבט: חודש החיבור בין הקדושה והטבע
  פלאש90

במבט ראשון, אנו מוצאים יחס דו-ערכי אצל חכמי ישראל כלפי עולם הטבע.

מחד, יחס חיובי, מעריך ומוקיר: כדוגמא, סביב תיארוכו של חמישה עשר בשבט כראש השנה לאילנות התגבש צביון חגיגי במהלך הדורות; כן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים רכו, א) כי הרואה אילנות בימי ניסן צריך לברך "שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם" וכו'.

מאידך, אנו מוצאים יחס מחמיר, מנוכר ומרוחק: מסכת אבות (אבות ג, ז) מלמדת אותנו כי "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר, מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו". כלומר קיימת כאן הכרה בערכו של עולם הטבע כחלק מעולמו של הקדוש ברוך הוא, אולם במקביל מצוי גם החשש שמא יסיט הוא את האדם מן העמל הרוחני.

גם בעולמו של הפרט ניתן להבחין במגמות הסותרות הללו: לעיתים קרובות ההיחשפות למרחבי הטבע יוצרת אצל האדם תחושת התפעמות והתבטלות כלפי בוראו; מנגד, לעיתים לא פחות קרובות, המגע האינטנסיבי עם העוצמות הטבעיות מסבב אורח חיים פראי וחומרני. כדוגמא, ניתן להבחין כי בציביליזציות פרימיטיביות, בהן קיים מגע אינטנסיבי ולא-אמצעי בין בני האדם לבין עולם הטבע – מתאפיינת התרבות בגסות ובחוסר עידון.

מהו אם כן היחס הנכון אל עולם הטבע?

הרב צבי יהודה במאמרו "נויו של אילן" (לנתיבות ישראל א) מיישב בין שני הצדדים הללו. על פי דבריו שם, הטבע כשלעצמו הינו חיובי, ואדרבה, ההבטה במרחבים המצויים בו, מעוררת בנפש האדם תחושת אצילות מפני שהבטה זו משקפת את יסוד הצמיחה והמרחב האינסופי המצוי בנשמתו.

לא בכדי, מציין הרב צבי יהודה, בחרה הנבואה להמשיל את ההתקדמות הרוחנית דווקא לתהליך הצמיחה הטבעית: "כי האדם עץ השדה"; "עץ חיים היא למחזיקים בה"; "צדיק כתמר יפרח" וכן על זה הדרך. עם זאת, בעת בה האדם 'הולך בדרך ומפסיק ממשנתו', כלומר יוצר הפסק בין משנתו לבין האילן אז הרי הוא 'מתחייב בנפשו'.

במילים אחרות, כאשר האדם אינו מבין כי העולם הזה מגלם בתוכו את רצונו של הקדוש ברוך אלא מביט עליו כעל מציאות חומרית קפואה – הרי המגע עם עולם הטבע עלול לגרום לו לנסיגה רוחנית.

כדוגמת נפש האדם הפרטי כך הוא גם במישור הציבורי: בזמן הגלות, בזמן בו 'מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים' נתפסת המציאות הטבעית כשלילית ו"ניטל טעם פירות וניתן לעוברי עבירה" (סוטה מח, א). בהתאם לכך מתעצב סגנון תורני המדגיש את הפרישות והסגפנות; אולם בעת הגאולה, בזמן בו "אתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא" (יחזקאל לו, ח) – הרי ניתן לשוב ולהתייחס אל עולם הטבע בקדושה הראויה לו.

כדבריו של הרב קוק (אורות הראיה, לחשי ההוויה): "ודור יקום וחי, ישיר ליופי וחיים, עדנה בלי די יינק מטל שמים, ומהדר כרמל ושרון שפעת רזי ההוויה תקשיב אוזן עם חי, ומעדן שירה ויפי חיים אור קודש ימלא, וההוויה כולה לו תדובב: בחירי הריני לך מותרת".

==

הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות ו"במכון מאיר" בירושלים.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו