מדי פעם, וגם לאחרונה בעקבות הסרטון של ארגון חותם, מצטטים את הפסקה המפורסמת של הראי"ה קוק אודות הצדיקים הטהורים, כביכול, מי שרוצה לזכות למדרגה זו, אסור לו להיאבק בכוחות העומדים נגדו. אלא להוסיף אור וטוב. בעולם אוטופי – אולי זה אפשרי. כנראה לא בעולמנו. לא זו בלבד, הראי"ה עצמו לא אחז במידה זו.

מאבקי הראי"ה

הראי"ה אכן ראה את הטוב והקדושה הפנימית שבחלוצים, ופרסם על כך מאמרים וספרים. אלא שבאותה עת, ניהל מלחמה גדולה למען שמירת ההלכה, ו"קבל על הרשעה", כלפי תופעות רוחניות שליליות. הפובליציסטים הרדיקליים היו מצליפים בו על שהוא מנסה לכפות את ההלכה על המתיישבים החילוניים.

אפילו בשעת הספד עליו, יממה לאחר פטירתו, כתב עיתון הפועלים "דבר": "צבור הפועלים – גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפיה שנהגו בו בענייני אמונה – ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים". לטענותיהם של הפועלים כלפיו היה בסיס, כפי שאביא (דוגמאות ספורות מתוך עשרות ויותר).

הראי"ה עשה כל מאמץ ולא חסך באגרות ותזכירים, לקונגרס הציוני, להנהלה הציונית, לראשי הקק"ל וקרן היסוד, להסתדרות הפועלים ולועדי היישובים. הוא השתמש גם בכח שהיה בידיו, בתור האחראי על מערך הכשרות בארץ-ישראל; אמנם באופן מדוד ובמשורה, אך בתקיפות ובנחרצות. הראי"ה השקיע מאמצי הסברה מרובים כדי למנוע אכילת חמץ בפסח בחדר האוכל של קיבוצים ומושבים.

הוא אף הציע להם מצות במחיר מסובסד וכלים כשרים לפסח. דוד בן גוריון טען כי הגם ש"הקו הנקוט בידי ההסתדרות בשאלות אלו הוא יחס של כבוד לרגשות הדת", אין הם יכולים "לתת יד לשום ניסיון של אינקוויזיציה דתית, איזה אֹכֶל יאכל אדם ובאילו כלים ישתמש בכל זמן שהוא בביתו הפרטי". מה שאצל הראי"ה נקרא "לאפרושי מאיסורא", נקרא אצלו "אינקוויזיציה דתית"; מה שהראי"ה קורא "פרהסיא", מטבח של קיבוץ שלם, קרוי בפיו "בית פרטי". כלומר, גם בן גוריון הסכים שבפרהסיא אין לחלל את קדושת חג הפסח, הויכוח התמקד בשאלה – מהי פרהסיא.

כשסירבו אנשי קיבוץ 'השומר הצעיר' שעל אדמות הקק"ל להצעתו לספק להם מצות במחיר מסובסד וכלים כשרים לפסח, והודיעו שיאכלו חמץ – כתב עליהם לראשי הקק"ל: "מומרים להכעיס" "יבסקציה" ו"תרבות נחשים צפעונים" "שריפת גוף ונשמה ביחד, חורבן של מרשיעי ברית כבימי אנטיוכוס"!

בשנת תר"ץ, כשאנשי נהלל חיללו שבת בקציר התבואה תוך הפצת שמועת-שקר כי הרבנות הראשית התירה זאת בגלל מכת העכברים. הראי"ה כתב להם: "הנני מקוה שדברי אלה היוצאים מעומק תבערת לב אח מלא אהבה ודכאות חרדה על שבר עמנו וצפיה לישועתו יהיו לכם למוסר, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף שלא יבדל כל עם ישראל מכם ומתוצרותיכם, שובו וחיו. אחיכם המוכיח אתכם מתוך אהבה ומצפה לתשובתכם הנאמנה". למעשה רמז להם הראי"ה רמז עבה, שהם צפויים לחרם ואף להוצאה מכלל ישראל!

מאפייני המאבק של הראי"ה על השבת

בתקופת חייו של הראי"ה, וגם שנים רבות לאחר מכן, מי שעמדו בראש המאבק על צביונה של השבת בארץ ישראל, היו דווקא הראי"ה ובני חוגו, ובהם מנהיגי "המזרחי". הם שנאבקו בעוצמה, בתוקף וללא הרף כנגד חילול שבת בכל רחבי הארץ. לעומת המבקשים לדאוג לשמירת השבת במרחב המקיף אותם בלבד, הראי"ה דאג לא דאג רק לחנויות ומגרשי הכדורגל בירושלים, אלא גם לשדותיהם של חלוצי עמק יזרעאל ורחובותיהם של פועלי חיפה.

הוא תבע שוב ושוב להקפיד על קדושת השבת וחגי ישראל, כמו גם שמירת הכשרות, ללא כל קשר לשאלת קיומה של אוכלוסייה דתית במקום הנידון. גישתו התבססה על מחויבות לכל חלקי עם ישראל, ולא רק לציבור מצומצם. דווקא ההזדהות העקרונית עם מפעל תחיית הארץ, עם הרעיון הלאומי ועם החתירה לגאולת הארץ, העניקו לראי"ה את היכולת לתבוע שמירה על קודשי ישראל בכל מקום.

"אלמלא שאנו חשים את רגש האחוה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם – לא היה הענין [של חילול שבת בפרהסיא במושבה עין גנים] כל כך מרעיש אותנו". כך כתב גם למאיר דיזנגוף בקשר ל"חוקת השבת" שעמדה להיקבע בתל אביב: "בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".

הראי"ה דרש מהקק"ל להתנות את תוקף חוזי החכירה שלה בשמירת השבת של החוכרים. הוא נקט לעיתים בסנקציות בתחום ההשגחה והכשרות, לא רק בשל בעיה "מקומית" השייכת ל"גרעין הקשה" של הלכות איסור והיתר, אלא גם כמנוף לחץ על המתיישבים בנושא שמירת השבת.

עם זאת, כפי שנכתב, הראי"ה לא דגל ב"כפייה דתית" במובן של בילוש אחר מעשי האדם בחדרי חדרים, המאבק היה על אופיו של הרחוב היהודי בארץ ישראל.

הצדיקים הטהורים

מחאותיו ותוכחותיו המרובות של הראי"ה כנגד הפרצות בקיום ההלכה בפרהסיה, עומדות לכאורה בניגוד לדבריו: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה…" האמנם מדובר בסתירה? ראשית, נראה כי אין להפוך דברים שנכתבו כהגות ועיון מעמיק — לתוכנית עבודה. לא ראי השקפה עליונה המתבוננת ב'עולם האצילות' כראי ניתוח המציאות מזווית מעשית; הגם שבוודאי ישנם קשר והשפעה בין המישורים, והמכיר בסגולתו הפנימית של יהודי הגם שנתרחק מהתורה, לא יסתפק בתוכחה אלא ישתדל בדרכי קירוב ואהבה.

ראוי להדגשה המשפט שכתב הראי"ה בסוף האיגרת לקק"ל, הדורשת פיטורי עובדים המשתתפים במשחקים בשבת "וסוף כל סוף ישובו בנים לשמור את חוקי תוה"ק באהבה": הוא לא ראה סתירה בין מאמצי הכפייה לשמירת השבת ומצוות אחרות לבין האפשרות שאותם אנשים כלפיהם הופנו צעדיו ישובו לשמור מצוות באהבה. גם ה'כפייה' שננקטה, אפוא, לא ביטאה ריחוק מהם. אכן, יש לנקוט בהוספת צדק, אמונה וחכמה – ולא להתמקד בקבילה, בהתמרמרות, שאינה משנה דבר.

אין מכאן כל סתירה לכך שבמקום הצורך אכן דרוש גם להיאבק נגד הרשעה בכל תוקף, וכפי שנהג הראי"ה בעצמו. הצדיקים הטהורים עוסקים בעיקר בהוספת הטוב, ואינם מסתפקים בקבילה על הרע, אלא נאבקים בו. מעין זה אפשר לומר על המשפט הידוע "חושך, אין מגרשים במקלות". אבל אם יש מישהו שמכבה את האור שהדלקנו – נגרש אותו, כדי שלא ישוב ויכבה את האור.

==

הרב אברהם וסרמן הוא מרבני 'חותם'. המאמר מבוסס על הספר 'להכות שורש', שכתב יחד עם הרב איתם הנקין הי"ד.