שילה לוי תפס אותי והציע לי בקולו השקט: "אל תתלונן למעלה בשביל לפתור את בעיית הטבח שמצפצף על כללי הכשרות במוצב". לא אלאה אתכם בסיפור הארוך, אך זה הזיכרון האחרון שלי כחייל, משילה המ"כ, שנהרג אח"כ באסון המסוקים.

כמובן שיש דברים שחובה לדווח עליהם למעלה, אך במקרה זה, מדובר היה בבעיה של יחסי אנוש והיא אכן נפתרה. כי בסוף מדובר באנשים.

לאחרונה מתפרסמים כמעט מידי יום סיפורים על חוסר התחשבות בדתיים/בחילונים, סיפורי "הדתה" או "החלנה". כל אחד לפי תפיסתו ובהתאם לכלי התקשורת בו זה מתפרסם. קשה להתייחס לכל המקרים משום שהם רבים ושונים וקשה לדעת מה באמת קרה. לעיתים זה סמל שטעה, הנפצה מיותרת של חייל עקשן, רב צעיר שלא מבין את מקומו, ולעיתים הכל קשקוש.

דבר אחד ברור: ביחידה בריאה – החיילים החילונים מתחשבים בצרכיהם של החיילים הדתיים ולהיפך. ברגע שכל אחד נותן את המקסימום הרי שהערבות ההדדית כבר תדע לפתור הכל.

באופן דומה, החיילים הדתיים והחילונים יודעים להבחין בין הלכה פסוקה אשר, בהתאם, גם עוגנה בפקודות, לבין החמרה של חיילים בודדים שבחרו לקבל על עצמם, דבר שלא רצוי להכפיפו על כולם. כשההבדלים ברורים, הרי שממילא מרבית הבעיות לא נוצרות והן נפתרות מראש. כשהחבר הבדואי קיבל פטור משטיפת כלים בגלל תרבותו, קיבלנו זאת בסבבה, משום שהוא היה הראשון לסחוב במסעות ולתרום בדברים אחרים

אל תגיד מגיע לי/פוגע בי

ואולם אם הגישה, בין אם מהצד החילוני ובין אם מהדתי היא של "מגיע לי/פוגע בי", הרי שכל פקודה שתיכתב לא תצליח לפתור את חוסר הערבות ההדדית הקיימת. הבעיה שכל אמירת "מגיע לי" שכזו מתדלקת את ה"מגיע לי" מהצד השני. וכך, זה רק גובר והולך.

אני לא רוצה לזלזל במונח "פוגע בי" כי אכן יש הרבה דברים שפוגעים בי והרבה דברים שמגיעים לי. לי למשל מגיע שהאוכל בצה"ל יהיה כשר. השאלה כיצד מוודאים זאת ועד היכן הולכים עם זה מבלי לפגוע ב"מגיע לי" של אחרים שרוצים, למשל, לשתות מים עם קרח בשבת. זה דבר נורא מורכב ומשתנה מאלפי פרטים של סיטואציות שונות.

אין לי תשובות בית ספר לכל סיטואציה, אבל כן צריך להיות מענטש ולא רק צודק. להיות בן אדם שיודע להביט על מכלול האנשים השונים ולהבין שרק יחד יהיה לנו צבא עם.

"אל תאמר בלבבך… בצדקתי".

==

שמואל שטח הוא מנכ"ל תנועת נאמני תורה ועבודה