עדנה סרוסי, ארוסתו של סגן הדר גולדין הי"ד שגופתו נמצאת בשבי ארגון הטרור חמאס, פרסמה הלילה (בין שלישי לרביעי) פוסט געגועים לציון 4 שנים לחטיפתו וטלטלה את הרשת.

הפוסט המלא של עדנה סרוסי:

ולפעמים אני פשוט מדמיינת את החיים שהיו לנו, אולי היה לנו ילד בשלב הזה של החיים. מעניין אם עדיין היית בצבא ואם עדיין היינו בגני טל. ואולי הייתי תרפיסטית בתנועה או שהייתי מוצאת את עצמי במקום אחר. ומה היית לומד? אולי אדריכלות? אולי היסטוריה? אני די יודעת על מה היינו רבים ואיך כל ריב היה נגמר, וכשאני רואה פרסומות לסרטים בקולנוע אני יודעת לאיזה מהם היינו הולכים יחד ואיזה מהם היינו רואים בבית.

אני מחשבת מה היינו מכינים למשלוחי מנות ואיזו עוגה הייתי מביאה להורים שלך בחגים, ואיך הילדים שלנו משתלבים עם האחיינים המתוקים שלך ושלי. אני מדמיינת גם את ימי שישי שבטח היית חוזר מהצבא והולך לשבת עם צור על איזה חומוס, ואיך הוא בא אלינו לשבתות ואני לא מבינה מילה ממה שאתם מדברים כי אתם תמיד מדברים בחצאי משפטים, או שאולי הייתי כבר לומדת קצת את השפה שלכם- מעניין.

אני חושבת על מקומות שהיינו הולכים לטייל בהם, בארץ או בחו"ל, ואיך לפעמים אתה היית בוחר את היעד- נופים יפים ותרבות אצילית ואיך אני הייתי בוחרת את המקומות המסריחים עם השווקים הצפופים ואתה לא ממש מבין מה אני מוצאת בזה אבל זורם איתי.

אני מדמיינת איך היינו יוצאים לכל מיני אירועים מהבית- אתה קובע שעה שצריך לעמוד בה ומחכה לי באוטו כשאני עוד מדדה מאחורה ומנסה להספיק להשלים את כל הדברים שתכננתי לפני שיוצאים. או איך אתה מאמן אותי לעמוד בזמנים ולהגיע לאירועים של המשפחה שלך בזמן. ואיך בהתחלה אתה מנסה להגיע גם לאירועים של המשפחה שלי בזמן אבל אז אני מסבירה לך שזה חסר טעם ושלפעמים כדאי לדעת גם לאחר.


אני מדמיינת אותנו קוראים אחד ליד השניה ספרים- כשאתה מסיים ספרים בקצב מסחרר בעוד הערמה ליד הצד שלי במיטה רק הולכת ותופחת. ואיך אתה צוחק עלי כשאתה מגלה את התסביך של השיער שלי בבוקר, איך אתה מאמן אותי לשמור על סדר בארון. ואיך אני מלמדת אותך איזה שאלות לשאול ומתי- למרות שאני חייבת לומר שבסוף ימיך כבר ממש היית טוב בזה.

ואיך אנחנו מבשלים ביחד ואתה מכיר את השתלטנות שלי ונותן לי להוביל. ואיך אנחנו יוצאים לטיולי שבת- ואיך אתה גורם לי ולכל מי שהולך איתנו להגיע למהירות שיא בהליכת שבת, ואיך אנחנו שוב מתרגלים את ההליכה האיטית בחוסר הצלחה. אני מדמיינת איך אתה הורס לי את החינוך של הילדים ומלמד אותם לעשות מלא שטויות כשאני מנסה רק לגרום להם להיות חנונים ואיך אתה מוצא פתרונות יצירתיים לכל הבעיות ובדרך מופלאה מצליח להיות גם אבא טוב גם מגניב וגם חכם.

איך אתה יודע להגיד לכולם את המילים הנכונות בזמן הנכון. ואיך אנחנו רוקדים מלא. ואיך אנחנו מתרגלים ממש עד היום צחצוח שיניים בערב ובבוקר. איך אתה מזנק מהמיטה כשאני עדיין לא מצליחה לפתוח את העיניים ואיך אתה פשוט נמצא איתי בבית ובונה איתי את החיים הקסומים האלה. בודק אותי כל הזמן שאני מוציאה מעצמי את המקסימום, שאני לא מוותרת לעצמי ושאנחנו עומדים ביעדים שהצבנו לעצמינו ומצליחים להיות מדהימים כמו שתמיד חלמנו.

אני יודעת שזה נשמע קלישאתי אבל אני באמת חושבת שאתה הדבר הכי מיוחד שנכח על כדור הארץ. לא פגשתי עוד אנשים כמוך מאז שהלכת, אפילו לא מתקרבים לזה. אתה האיזון המושלם בעיני בהכל..

מעולם לא הרגשתי חוסר לתקופה כל כך ארוכה בחיים שלי ולצערי אני קצת מתחילה להתרגל ולהבין שזה ישאר כך לנצח. אני רק מקווה שבקרוב מאוד לחוסר יהיה בית ונוכל להתחיל להשקיע בלזכור אותך כמו שהיית ולא במאבק על מה שמובן מאליו.

אני אוהבת אותך, הרבה יותר משחשבתי שהלב שלי יכול להכיל ואני מתגעגעת אליך כמו שלא האמנתי שיש געגועים שמגיעים לעוצמות כאלה. ארבע שנים בלעדיך, כבר יותר מפי שתיים ממה שהייתי איתך. ובכל זאת, עדיין ותמיד איתך.