תרשו לעצמכם לדמיין בית מלון כשר, שמאפשר לאורחיו לשתות קפה הפוך אחרי ארוחה בשרית. לא עם המלבין הפרווה המעפן, אלא חלב ממש. הבשר כשר, החלב כשר, וכל אחד בוחר אם הוא שומר או מערבב. תעודת הכשרות אינה נשללת כי המלון כשר, וכל אחד בוחר.

תרשו לעצמכם לדמיין חנויות כשרות פתוחות בשבת; יהודים, הנוסעים בשבת לבתי הכנסת, עולים לתורה במניין שבעה עולים, וגם מוציאים ידי חובה את השומעים בקידוש. אין חלוקה מחנאית של "חילונים" ו"דתיים". יש "שומרי שבת" ויש "זוכרי שבת", וכולם אגודה אחת.

תרשו לעצמכם לדמיין נשים שרות, ואינן מהוסות. נשים שהולכות בלא כיסוי ראש, ואינן נחשבות לא צנועות. נשים לומדות ומלמדות תורה ברבים, מניחות תפילין ומזכות את הציבור. לא – זה אינו עולם רפורמי, הכל על דעת חכמי הספרדים: את ההכשר לבית המלון נתן מרן הראשון לציון הרב עובדיה יוסף: "איני רואה שום חשש מלהנהיג כשרות במסעדה אפילו יהיה מי שיעבור למכור מאכלי חלב אחר בשר להרוצה בכך. שעיקר ההכשר על המאכלים ולא על המוכרים".

את ההכשר לחנויות נתן הרב יוסף משאש, רבה של העיר חיפה: "כי שמעתי דיבת רעים מגור מסביב המתקדשים והמטהרים וחכמים בעיניהם, לא ידעו ולא יבינו, רק בשוט לשון מטילים מום בקדשים לומר, שכל בני העיר מאכילים עצמם ולכל הסומכים על שולחנם, רק בשר אסור, ולא כן אנוכי עימדי, ולבבי לא כן יחשוב, שלא נוח לאדונם לומר עליהם כך, רק ההיתר ברור מכמה טעמים טובים".

כך גם עמדתו בעניין נשים בגילוי ראש: "והמהרהר לא מחמת שיער גלוי מהרהר". ובעניין נשים המניחות תפילין, כתב הראשון לציון ישראל יעקב אלגאזי, ראש ישיבת המקובלים בית אל, בפירושו על "אשת חיל": עוז והדר לבושה – שהייתה לובשת תפילין וטלית שנקראת עוז והדר".

כך כמעט בכל נושא יהודי המפריד ומפצל את עם ישראל, מצאו חכמי הספרדים את שביל הזהב המחבר בין שמירה על עיקרי הדת לשמירה על עם ישראל כעם אחד. ש"כוח ההיתר עדיף", ו"הנח להם לישראל", ו"מוטב יהיו שוגגין".

שביל הזהב הזה, אבד לנו היום, וזוהי אבדה קשה לעם ישראל. למרות הכותרת "מה היה קורה אילו הליטאים היו ספרדים?" היום, זוהי אינה רק בעיה של ליטאים, גם הציונות הדתית מקריבה את עצמה על המזבח בהר המור, וכך גם דור חדש של "ספרדים", שגדל על ברכי הליטאים.

המגמות של ההקצנה הדתית, אינן נובעות מהמסורת היהודית. המפגש הטראומטי של יהודי אשכנז עם המודרנה ותופעות החילון, משכה את היהדות מעיסוק בנושאי הליבה של היהדות, מה שאנו קוראים היום יהדות-חברתית, ליהדות של גבולות – מי בפנים מי בחוץ. ומה שמייחד את ה"בפנים", הקוראים לעצמם "חרדים", על סתם יהודים אלו שלוש מצוות עיקריות – שבת, כשרות, צניעות. דווקא במצוות אלו, אנו עדים להתרחקות הציבור ה"חרדי" מהמסורת היהודית הנורמטיבית עד כדי הטפה לנשים להתכסות מכף רגל ועד ראש, כמו גם החמרה שלא לצורך בכשרות.

תפקיד ההחמרה וההקצנה במצוות אלו לייחד את ה"חרדים" כקבוצה נבדלת, ולהגביה את החומות המפרידות בין הציבור ה"דתי" לבין עם ישראל. אל "תיבת נוח" של העדה החרדית הולכים ומצטרפים כלל ציבור שומרי המסורת, כשדווקא הקיצוניים מסמנים את הדרך אל התהום.

הציבור הליטאי העמיד את ערך לימוד התורה כערך הגובר על כל ערך יהודי אחר. הקים מוסדות ללימוד תורה מחוץ לקהילה. בהן ראוי שתלמיד הישיבה הצעיר, יצא מחיק משפחתו למסגרת פנימייתית טוטאלית, שמאפשרת ליצור טרנספורמציה תוך דור אחד. מוסדות אלו הן מודל לכל הציבור הדתי, דרכן היהדות משתנה לנו. הציבור הספרדי, נדחק אל תוך מוסדות אלו, ומתאים עצמו למסגרות הנוקשות.

הרב עובדיה יוסף כותב כי "יש כאלה שהקצינו מאוד, מן הקצה אל הקצה, ומפני חוסר ידיעתם בתורה, התנהגותם בקיצוניות רבה . ולא זו הדרך ולא זו העיר".

תרשו לעצמכם לדמיין תלמידי ישיבה, שגרים בשכונות רגילות, לומדים, עובדים ומשרתים בצבא כאחד האדם. תלמידי ישיבות, כמו שכתב הרב יוסף קפאח "ששקול בעיניהם לימוד המלאכה כלימוד התורה", וכשם שנצטוו על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה בששת הימים. אלא שבעוונותינו הרבים, בדור יתום זה, רבו תלמידי הישיבות והתמעטו תלמידי החכמים.

=======

אלי ברקת הוא משנה למנכ"ל 'כל ישראל חברים'