מה הייתה עמדתו של הרב שאול ישראלי זצ"ל- שעמד בראש ישיבת 'מרכז הרב' בעניין כניסה להר הבית בזמן הזה?
בשנת תשכ"ח, התקבלה החלטה ב"ועידת הסטודנטים הדתיים", של אוניברסיטת בר אילן, לפנות לממשלת ישראל, לרבנות הראשית ולרבנים נוספים בבקשה לאפשר תפילת יהודים ("חופש פולחן") בהר הבית. בתגובה לדברים, פנה בתאריך כ"ז ניסן תשכ"ח, הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל במכתב למערכת "בת קול" – בטאון הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן בזמנו, ושאל אותם מדוע הם מתעלמים מהחלטת הרבנות הראשית, וכי הם "יותר מדקדקים במצוות ויותר מוסמכים לשקול את כל הצדדים שבעניין חמור זה של אפשרות פגיעה בקודש הקדשים של האומה, מאשר בעלי סמכות ההוראה המוכרים?!"
המכתב מתפרסם כאן לראשונה, באדיבות חתנו הרב ישראל שריר:
"שלו' רב!
טרם בואי לענות על שאלותיכם, תרשו נא לי להעיר על ההחלטות שנתקבלו בועידת הסטודנטים הדתיים כפי שפורסמו ב"הצופה" מיום כ"ו ניסן דנא. נאמר שם על החלטה: לפנות לממשלת ישראל להבטיח חופש פולחן ליהודים בהר הבית. וכן על פניה לרבנות הראשית ולמורי הוראה לערוך בירורים הלכתיים שמגמתם להשיב את עבודת ה' בהר הבית.
אגלה לכם מהרהורי לבי, שמשום מה חשודה בעיני ההתלהבות הזאת לעריכת ה"פולחן" (כלשון ההחלטה) בהר הבית. שמא נעלמה מכם ההחלטה שנתקבלה זה מכבר, ושנתפרסמה גם בעיתונות וגם בשלטים שבכניסה להר הבית מטעם הרבנות הראשית, שלא להרוס אל הקודש, ושראוי לנו להסתפק כפי שעה בשפיכת צקון לחשנו בעמידה ליד הכתלים מבחוץ? האם הנכם רואים את עצמכם יותר מדקדקים במצוות ויותר מוסמכים לשקול את כל הצדדים שבעניין חמור זה של אפשרות פגיעה בקודש הקדשים של האומה מאשר בעלי סמכות ההוראה המוכרים? ולמה יקל בעיניכם הזכות להתפלל ליד הכותל המערבי, אשר לא זזה שכינה ממנו לעולם כעדות חז"ל, ואשר ספג לתוכו במשך מאות שנים דמעות ואנחות של אבלי ציון כמהי גאולה, ואשר מהוה גם כיום אבן שואבת שאליו נוהרים מאות אלפים מישראל בימי חול ומועד?
התורה מספרת לנו על שני בני אהרון אשר נחפזו להביא אש אשר לא צוו. ודאי גם הם דימו כי דבר גדול הם עושים בהביאם האש ולא חשו כי אש אשר לא צוו עליה אש זרה היא, כי קיים איסור של "בל תוסיף" כשם שקיים איסור של "בל תגרע". כי יהדות פירושה שמירה מדוקדקת על "כי כן צוויתי", וכל הליכה בסברות הלב בעבודת ה' הנה, כביטוי הכוזרי, "שורש המרי".
עתה לשאלותיכם…"
התנגדותו של הרב ישראלי לכניסה להר הבית, החלה כבר בשנה הקודמת, לאחר כיבוש העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. באלול תשכ"ז, חודשים ספורים לאחר המלחמה, חתם הרב ישראלי זצ"ל על איסור הכניסה להר הבית, יחד עם כל גדולי ישראל דאז (הרבנים הראשיים – הרב איסר יהודה אונטרמן והראשל"צ הרב יצחק ניסים, וכן הרב צבי יהודה קוק, הרב יחזקאל אברמסקי, הרב יוסף משאש, הרב עובדיה הדאיה, הרב אליעזר וולדינברג בעל ה"ציץ-אליעזר", הרב שלמה-זלמן אויערבך, הרב יצחק אריאלי, הרב שלמה זוין, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב עובדיה יוסף ועוד רבים):
"…מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו, פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה. זאת ועוד, ברבות הימים נעלם מאתנו המקום המדויק של המקדש, וכל הנכנס אל שטח הר הבית עלול להיכנס מבלי יודעים אל מקום המקדש וקדש הקדשים, ואז ייכשל באיסור חמור של כרת ח"ו. לפיכך אנו חוזרים ומזהירים על מה שהוזהרנו מכבר, שבל יהין איש ואשה להיכנס לכל שטח הר הבית, בלי הבדל דרך איזה שער שנכנסים בו. ומלבד עצם הזהירות מאיסור חמור זה של פגיעה בטהרת מקום הקודש והמקדש, יש גם מצווה רבה של מורא המקדש ושמירתו".
לאחר מכן, בישיבת מועצת הרבנות הראשית לישראל בתאריך ה' כסלו תשכ"ח, הוחלט על הקמת ועדת רבנים רשמית, מטעם הרבנות הראשית – "ועדה לענייני הכותל המערבי ויתר המקומות הקדושים": בוועדה היו חברים הרבנים הגאונים: הרב שאול ישראלי, הרב יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז-הרב, הרב שלמה זלמן אויערבך, הרב בצלאל ז'ולטי רב העיר ירושלים, הרב יוסף שלום אלישיב והרב אליעזר גולדשמיט.
(המסמך באדיבות ארכיון המדינה, תיק הרבנות הראשית)
כשבועיים לאחר מכן, בי"ח בכסלו תשכ"ח, התכנסה הוועדה, ואחת ההחלטות שקיבלה הייתה בעניין איסור הכניסה להר הבית. הועדה החליטה שלא להסתפק בכרוז שיצא בסוף שנת תשכ"ז, אלא שיש צורך לחזור ולפרסם את האיסור בכל אתר ואתר – בעיתונות, בלוחות המודעות, ובבתי המלון הכשרים: "לחזור ולפרסם איסור כניסה להר הבית על ידי העיתונות, בתשלום, ובמודעות. ולפנות לרבנים ומועצות הדתיות שבכל מקום, לקבוע את המודעה על איסור הכניסה מטעם הרבנות הראשית לישראל, בבתי המלון הכשרים".
מסמך זה מתפרסם כאן לראשונה:
(המסמך באדיבות ארכיון המדינה, תיק הרבנות הראשית)
כעבור מספר שנים, בתוך מאמר שכתב הרב ישראלי זצ"ל המבאר חיוב אמירת הלל ביום ירושלים, התייחס הרב גם לטענה שנשמעה כבר אז, שיש לאפשר כניסת יהודים להר הבית כדי לחזק את הריבונות הישראלית במקום. הרב ישראלי הסביר שם שאע"פ שמצוות 'מורא מקדש' מונעת מאתנו לעלות להר הבית, אע"פ כן זה לא מוריד משליטתנו בהר, כיון שזה שאיננו עולים להר זה לא בגלל שהערבים לא מאפשרים לנו ("עול זרים") אלא בגלל בחירה שלנו, "מכוח הסתייגות עצמית מצד שמירת ההלכה": (הדברים פורסמו בכתב העת "מורשה", חוברת ה, כ"ח באייר תשל"ג. וכן ב"ארץ חמדה", מהדורה ב', נוספות לשער א', ד).
"ראוי להעמיד דגש מיוחד בציון יום ההודיה (כ"ח באייר), שעל ידי מלחמה זו (מלחמת ששת הימים) זכינו לשחרור ירושלים כולה ומקום הקודש והמקדש. שאם אמנם מנועים אנו, מצד 'מורא מקדש' וכל הכרוך בזה, מלעלות להר ה' ולהשתחוות במקום היכלו, הרי אין זה מבחינת עול זרים, אלא מכוח הסתייגות עצמית מצד שמירת ההלכה. כן זכינו ששריד מקום המקדש, הלא הוא הכותל המערבי, ואף שאר הכתלים המקיפים מקום הקודש, בידינו הם, ועם ישראל מתייחד בחרדת קודש במקומות הללו בתפילה לגאולה שלימה בקרוב".
הרב ישראלי זצ"ל חותם את מאמרו, בצורך לקבוע את יום ירושלים "על כל ישראל – כיום הודיה ושמחה באמירת הלל בברכה… לבטא רגשי הודיתנו על הצלתנו ופדות נפשנו. ותפלה חמה בפינו, כי כשם שזכינו לניסי הפדות, כן נזכה לראות עין בעין בשוב ה' ציון, ופדויי עמנו יעלו לציון ברינה, כן יהי רצון".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
