לקראת שבועות פרסמו בתי הדין של 'גיור כהלכה' (שאף אני נמנה על דייניהם) חוברת קצרה עם כמה מאמרים פרי עטם של רבנים מובילים מתוכם, וראשון לראשונים הרי הוא נשיא גיור כהלכה, מורי ורבי הרב נחום אליעזר רבינוביץ', זקן רבני הציונות הדתית כיום ומבכירי ראשי הישיבות. אך יצא החג, והרב הראל דביר פרסם מאמר שבו הוא מלין על כמה נקודות מתוך המאמרים השונים, וברצוני להתייחס באופן ממוקד להערותיו הקצרות אודות תשובתו של הרב רבינוביץ'.

על פי רוב, סבור אני כי משא ומתן של הלכה צריך לשאת אופי שכזה, וכזה בלבד. אין אני סבור כי הסגנון הפולמוסי תורם בהרבה לקידום שיח אודות נושאים שברומו של עולם, ועל כן אני ממעט לכתוב בסגנון זה. אף על פי כן, מתוך קנאות לכבוד מורי ורבי, אחרוג ממנהגי אך הפעם.

אך ראשית, הערה לגבי עצם הנושא. הרב דביר מפנה למאמרו בגיליון המעיין. יש לציין שמאמר זה עוסק בשיטות האחרונים, ולא דן בשיטות הראשונים. אכן, המעיין בשיטות הראשונים יתרשם דווקא להיפך ממה שטוען הרב דביר, שרוב הראשונים סבורים שגיור קטן הינו אכן זכות, אך אין כאן המקום להאריך בכך. הרב דביר יכול לטעון ששיטת ההלכה שנתבררה על ידי האחרונים מבססת כיוון, ולמעשה נדחו דברי הראשונים המתירים.

אך כאן עיקר הנקודה. גם לו ניתן לרב הראל את כל טענתו, ונאמר כי אכן רוב האחרונים אינם סוברים כדעת הרב רבינוביץ' – מדוע הדבר מונע ממנו לומר דברים אחרים? בלשון הגמרא היינו שואלים: "גברא אגברא קא רמית?". מדוע סבור הרב דביר שהרב רבינוביץ' אינו יכול ללמוד את הסוגיה, ולהחליט על כיוון עצמאי, גם אם הוא סוטה מדברי הרוב? היכן וכיצד שמענו שנמנעת מהפוסק האפשרות להכריע על פי מיטב שיקול דעתו והבנתו בסוגיה, ובלבד שיש לדבריו מקור נפתח? ומה עוד שהרב רבינוביץ' סבור שגם אותם אחרונים שאוסרים היו מסכימים לדבריו לא היו חיים בימינו (ולא ראיתי בלשונות שהביא הרב דביר ראיה ניצחת כנגד טענה זו), ומכל מקום לא בזה הדבר תלוי.

האם לא הכריע הגר"א – על בסיס דברי הגאונים – כנגד עמדת רבינו תם והעמדה שהתקבלה להלכה בעניין זמן צאת הכוכבים? האם חשש ה'חכם צבי' לחדש שבני חוץ לארץ ישמרו בארץ ישראל אך ורק יום אחד (ולא שני ימים כפי שהיה מקובל לפניו ואחריו)? והאם לא ראינו שפסק זה מתקבל יותר ויותר בימינו, ומתברר שה'חכם צבי' צריך היה לחכות כמעט ארבע מאות שנה עד שפסקו שאולי נראה "תמוה", או "סוטה ממסורת הפסיקה" הפך להיות מקובל ומתקבל?

האם במקום שהיה בו צורך אמיתי וחיוני – כגון אכילת תבואה – חששו הפוסקים להתמודד בגאון עם המקורות שאסרו אכילת חדש קודם העומר, עד כדי כך שיש מהם שחזרו למצוא מקור למנהגם בדברי התנאים שנדחו מההלכה באופן ברור (!) – מעשה שכמעט ולא ייעשה במסורת פסיקת ההלכה? והאם הרב רבינוביץ' אינו יכול להסתכל בעין פקוחה ומחוכמת על המציאות, ולטעון שהמצב כיום כה בעייתי עד כי יש כאן צורך אמיתי וחיוני להשתמש אף בשיטות שלפי אחרונים אחרים נדחו מההלכה ואין ללכת אחריהם?

אין אני חושד ברב הראל דביר שהוא לא מכיר את המקורות הנ"ל, ואת המקורות הרבים האחרים שהייתי יכול להוסיף. גם לשיטתו – שהרב רבינוביץ' הוא דעת מיעוט, ופוסק הוא כנגד הרבים, על בסיס דעות שנדחו מההלכה – ניתן להרבות בתקדימים של גדולי הדורות שנקטו בדיוק בשיטה זו, כל אחד לפי מקומו ושעתו.

לא נותר לי אלא ללמד זכות שכיוון שהרב דביר לא למד תורה אצל מורי ורבי, הוא לא מכיר ויודע את כוחו. שעות רבות ישבתי מול מורי ורבי. זכיתי לכך ש"הביאני המלך חדריו", ישבתי בביתו רק אני והוא, ושוחחנו בהלכה. שנים על גבי שנים זכיתי לכך, והייתי מרחיב בדברי שבח אם לא שהייתי יודע שמורי ורבי היה מבטל במחי יד את כל הדברים, והיה סולד מהם מרוב ענוותנותו. די לי שאומר שכפשטות הליכותיו של מורי ורבי, כן גדולתו בהלכה, בסברה ובשכל ישר, ואשרינו שזכינו למורה דרך שכזה בימינו.

למאמר המלא של הרב הראל דביר לחץ כאן

=======

הרב יוני רוזנצוויג הוא רב קהילת 'נצח מנשה' בבית שמש ודיין בבתי הדין של 'גיור כהלכה'