אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

לנוח זה אולי טוב, אבל לקחת את הזמן זה כבר בעייתי

לקחת את הזמן. ביטוי יפה שמשמעו שאין לאן למהר ואין לאן להזדרז, ואפשר לנוח קצת ולהרגע אחרי המרתון הצפוף של שנות התיכון והצבא, ישיבה. נטייל קצת, נעבוד קצת, נטייל עוד קצת, נחסוך כסף ואז נראה מה נעשה. לוקחים את הזמן. אבל צריך לשים לב שהיא איננה מטרה בפני עצמה.

לנוח זה אולי טוב, אבל לקחת את הזמן זה כבר בעייתי
  לוקח ת'זמן (אילוסטרציה פלאש90)

"לוקח ת'זמן"

"יש טיפוסים שמתייחסים אל החיים כמו אל טיול מאורגן,

אבל אם אני רואה זמן בסביבה אני לוקח אותו לוקח ת'זמן"…

לקחת את הזמן. ביטוי יפה שמשמעו שאין לאן למהר ואין לאן להזדרז, ואפשר לנוח קצת ולהרגע אחרי המרתון הצפוף של שנות התיכון והצבא, ישיבה. נטייל קצת, נעבוד קצת, נטייל עוד קצת, נחסוך כסף ואז נראה מה נעשה. לוקחים את הזמן.

ויש בזה משהו. האפשרות להירגע, לעצור ולחשוב קצת, לנשום מעט אוויר ללא מחויבות היא ודאי אפשרות מרעננת.

אבל צריך לשים לב שהיא איננה מטרה בפני עצמה. זה כמו תחנת התרעננות, שעוצרים מתרעננים על מנת להמשיך בדרך. אך לעיתים העצירה בתחנה מתארכת, מתארכת מידי, ופשוט נהנים להישאר ציפור דרור בלא מחויבות ובלא כיוון. וגיל ההתבגרות נמשך לו ונמשך .

לא לחינם פתח הרמח"ל את ספרו בידיעה הקריטית שהאדם בא לעולם לעבוד ולעמול ולעמוד בניסיון.

נשמע קצת קשה או אולי אפילו אפור. אך לשם זה באנו לעולם.

ובכלל-היחס אל החיים כאל משהו שזורם, וצריך לקחת אותו לאט לאט, ובסוף נספיק הכל, יוצאת מנקודת הנחה מאוד מסויימת שבעצם החיים, הימים הם זהים, יום רודף יום, והעיקר להספיק בסוף את מה שצריך, ומי אמר שצריך להזדרז.

החיים בעצם דומים למין ציר ארוך בו יום רודף יום.

מכמה מקומות בחז"ל, עולה תפיסה אחרת לחלוטין של מושג הזמן. משהו שקרוב יותר לדימוי הבא של שולחן מלא נרות בצבעים ובגדלים שונים, אלפי נרות, אך כל נר הוא בצבע אחר, ובגודל אחר.

כל יום הוא נר. ובכל יום המטרה היא להדליק את הנר של אותו יום. נר שהודלק באותו יום ממשיך לדלוק הלאה. נר שלא הודלק באותו יום נשאר כבוי ומבויש, ושוב לא ניתן להדליקו.

ובסיומם של החיים כאן על פני האדמה, סופרים, כמה להבות דולקות. כמה נרות הדלקת במשך חייך.

סופרים כמה חיים היו בימים, ולא כמה ימים היו בחיים. והדימוי הזה נכון תמיד. גם בגיל צעיר וגם בגילאי זקנה ושיבה כשיוצאים לפנסיה. גם אז מוטלת החובה על האדם להדליק נרות, להדליק את נר נשמתו בכל יום מחדש.

לנוח זה טוב. זה גם סוג של הדלקת נר. יש נרות שבוערים בעוז, מלמדים שביום זה הייתה עשיה ופעילות במתח גבוה, ויש ששלהבתם עדינה ומרפרפת, כרומזת על כך שביום זה הייתה סוג של עצירה והתבוננות, אך את ההבדל הדק בין נר עדין לנר כבוי כתוצאה מבטלה, את ההבדל הזה צריך לסמן היטב.

ועוד יכול להיות שאנחנו לוקחים את הזמן, אבל נדמה שבורא עולם לא. רוצה לומר שקצב העניינים מתקדם מהר מאוד. אתגרים חדשים, לאומיים ורוחניים עומדים על הפרק, זהו זמן של גאולה והכל נע לקראתה, הרכבת נוסעת – האם נרצה להישאר בתחנה?

הקמת משפחה, בחירת מקצוע, והצטרפות למקום מגורים כזה או אחר, לקהילה, מהווים את הצינורות שדרכם יכול היחיד להשפיע על הכלל ולתרום את חלקו, וכל חלק הוא יקר וחשוב ונצרך עד מאוד.

לכן יחד עם ההבנה לצורך להתאורר מעט, להוריד לחץ ולנשום אוויר, נזכור את המטרה של המנוחה הזו,"ויסעו- ויחנו", וכתב רש"י שאף החניה לחלק מן המסע תחשב, וכשהיא כזאת – היא רצויה וחביבה.

==

הרב איל ורד הוא ר"מ במכון מאיר.

המאמר פורסם בחוברת "בהמשך הדרך" הדרכה רוחנית מעשית לתקופת הואקום שלאחר הצבא או השירות הלאומי בהוצאת עמותת 'תורה אחרי צבא'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו