משום מקום
ביקורת סרטים: משום מקום
על אף שזכה בפרס גלובוס הזהב היוקרתי לסרט הטוב ביותר ועל אף שכמו 'פוקסטרוט' הישראלי, כמעט היה מועמד לאוסקר ועל אף זכייתה של דיאן קוגר בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן על משחקה בסרט זה, רוב המבקרים קטלו את 'משום מקום'.
למה? כי הם ראו בו סרט דידקטי-חינוכי עם אמירה פוליטית שטחית וצפויה. אם אכן מדובר בסרט שעיקרו אמירה פוליטית, במקרה הזה בעניין הניאו-נאציזם העולה בגרמניה, הרי שמדובר בסרט פשטני וצפוי. אך אם הדגש הוא על סיפורה האישי והטראגי של אישה שבבת אחת איבדה את בנה ובעלה, ללא קשר לנסיבות המוות, הרי שיש לנו כאן יצירה מטלטלת, קשה, יפה וכואבת בלב. כואבת ממש.
קטיה (דיאן קוגר) היא אישה גרמנייה צעירה שנשואה לבן למהגרים מטורקיה. לשניים נולד בן והם מגדלים אותו על מי מנוחות עד הרגע הנורא שבו מטען מתפוצץ מול המשרד של הבעל בזמן שגם הילד שם והשניים נהרגים במקום.
קטיה מאבדת את משפחתה ככה פתאום ומתקשה להכיל את הכאב הבלתי נסבל. פאטי אקין הבימאי ('בקצה גן העדן' 'עם הראש בקיר') אינו חומל על קטיה ועלינו ומכניס אותנו אל תוך סבל האבלות שלה שיש בו טירוף וייאוש כשהנחמה היחידה בתוכו זה הסם המקהה את הכאב ותקוותה של קטיה שהפושעים יועמדו לדין.
זהו וודאי לא הסרט הראשון שמתמקד באדם שעובר אבדן קשה כל כך. אך שלא כבסרטים אחרים, התחושה היא שיש כאן הרחבה והתמקדות יתרה בסבל של קטיה ובתהומות חוסר האונים. למשל, סצנות בכי ארוכות מאד יחסית לקולנוע.
אפילו הצבעים ברוב חלקי הסרט (בעיקר שחור, אפור, מעט לבן) מייצרים את אווירת האין מוצא וכשתקוות הצדק נשברת (זהירות, ספוילר) אנחנו נשברים יחד עם קטיה ותוהים, מה השלב הבא.
באופן מלאכותי שאינו מלאכותי באמת, הסרט מחולק לשלוש מערכות. זו בחירה מעניינת של הבימאי ומעניין לעקוב אחר התהליך שקטיה עוברת בשלושת המערכות הללו ממקום פשוט אל הלם האסון, התקווה וההתמודדות במשפט והמהפך מקורבן לתוקף.
במובן זה, הסרט הזכיר לי מעט את הגיבורה של 'שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי' שגם היא, מתוך כאב האובדן הנורא, מחליטה 'להחזיר' לעולם ולבוא חשבון עם האשמים באובדן יקיריה.
אני לא חושב שההקשר הפוליטי אינו חשוב. אך בעיניי, הסיפור האישי כאן חשוב יותר והוא שזיכה את דיאן קוגר בפרס הנחשב משום שהדמות שלה מרתקת ועסוקה, מעבר לעניין הפוליטי, בעולם שלה.
בליקוק הפצעים שלה ובחיפוש שלה עבור צדק, לא צדק פוליטי אוניברסלי, אלא צדק מקומי, אישי, נוקב, עבור מי שהיו כל עולמה. דווקא רגעי הקונפליקט בסרט שיכלו להיות ארוכים יותר או חדים יותר, מובעים בצורה קצרה ולא כל כך מספקת.
ושתי הערות חשובות: למרות שיש כאן את הדירוג המצויר, חשוב לי להדגיש שיש בסרט, כבר בתחילתו, רגעים מעט בוטים וחשופים שצופה דתי עלול להרגיש בהם לא בנוח.
הם רגעים קצרים ולא משמעותיים וחבל להיבהל בגללם אך טוב לדעת מראש שהם קיימים. הערה שנייה, הסרט הזה באמת קשה לצפייה. קשה רגשית, אך גם יפה לצפייה. יפה לעין ויפה ללב.
כשהצעתי לחבר לבוא לראות אתי את הסרט וסיפרתי בערך על מה הוא, אמר החבר שהוא לא מבין למה ללכת לסרט שיוצאים ממנו פחות שמחים מאיך שנכנסים. שאלה. אני חושב שאמנות היא לא רק משמחת, היא גם מטלטלת. מכאיבה. כמו ציור שיש בו עצב שלא בא לראות אבל יופי שאיך אפשר לוותר עליו.
גרמניה/106 דק'/ בימוי: פאטי אקין