פרשת חיי שרה: איך לפתור את הבעיה הפלסטינאית?

בסוף פרשת חיי שרה, מסופר על פטירתו של ישמעאל.

"וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". בכל התורה אין ולו דו שיח אחד בין ישמעאל ובין יצחק. אנו מוצאים בתורה דיבור בין אברהם ויצחק, בין יצחק ועשו, אפילו בין יעקב ועשו, אבל בין יצחק וישמעאל, יש ניתוק מוחלט.

סדר הירושה כפי שנהג בעולם העתיק הוא שאם אין לאדון בנים מנשותיו, היורש הוא הבן שנולד לו משפחותיו, ואם אין לו בן כלל, אז הירושה עוברת לבכיר העבדים שלו. לכן בברית בין הבתרים אומר אברהם: "וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר" (טו,ב). לאברהם עדיין אין ילדים משלו, והיורש הוא בכיר עבדיו – אליעזר.

אחרי ברית בין הבתרים נושא אברהם את שפחתו הגר ונולד לו בן – ישמעאל. במשך שלוש עשרה שנה, היה ישמעאל, בנו היחידי של אברהם וככזה היה אמור לרשת אותו אחרי פטירתו. אלא שאז נולד יצחק, בנו של האדון מאשתו. כעת ישמעאל עבר ממעמד של יורש, למעמד של עבד, שהרי בן השפחה הוא כאמו.

ישמעאל בוחר לפתור את הבעיה באמצעות אי הכרה בקיומו של יצחק. אם יצחק קיים, הרי שהוא נשאר עבד. ויותר מכך, לעבד אין רכוש עצמי "מה שקנה עבד קנה רבו", לישמעאל כמעט ואין קיום. אבל אם יצחק לא קיים, הרי ישמעאל הוא היורש של אברהם וכל רכושו של אברהם כולל הבטחות הקב"ה אליו עוברות אל ישמעאל. מבחינת ישמעאל, לאברהם יש רק בן אחד.

לא להכרה בישראל

כשנבין את היחס הזה בין ישמעאל ויצחק, נדע גם כיצד להתמודד עם המציאות של המזרח התיכון. הערבים – צאצאיו של ישמעאל יודעים כי כל עוד עם ישראל קיים, הם ימשיכו להיות משניים – בני העבד. אבל אם הם לא יכירו בקיומו של עם ישראל,  הרי שאז שוב הם חוזרים להיות היורש היחידי ושוב יש להם זהות.

הערבים הם אומה פקחית, הם מזהים מהר מאוד את היחס של הצד השני ונוהגים על פיו. כאשר עם ישראל ידע כיצד לדבר איתם, הם יבינו טוב מאוד את מקומם.

גם מצדנו צריך לבוא היחס הנכון. יחס בין שווים אל הערבים, יובן על ידם כי יצחק וישמעאל שווים, ולכן היתרון הוא לבן שנולד קודם, כלומר לישמעאל. מצד שני יחס עליונות של עם ישראל על הערבים, יתפרש על ידם, כבן הגבירה שיודע את מקומו ביחס לבן השפחה. הם מעצמם כבר ימצאו את הדרך לברוח מעימות עם עם ישראל.

כאשר קמה מדינת ישראל והערבים לא הצליחו לחסלה, הם בחרו בקו של החרמת המדינה. חרם כלכלי, פוליטי, ספורטיבי. מבחינתם היא לא הייתה קיימת. בכל פעם שעם ישראל נאלץ להכות בערבים באמצעות שימוש בכוח, היה שקט יחסי מצד הערבים, מתוך יראת כבוד של עבד כלפי אדוניו.

רק כאשר גורמים בתוך החברה הישראלית, החלישו את המאבק בטרור ודרשו לשבת יחד עם הערבים למשא ומתן, אז שבו הערבים לדרוש את מחיקתה של מדינת ישראל מעל המפה. זכור לכולם הפארסה של ביטול הסעיפים הקוראים לחיסולה של מדינת ישראל באמנה הפלסטינאית. עד היום סעיפים אלו לא שונו.

יצחק אבינו לא נכנע ליחס של ישמעאל, הוא מצדו לא ניסה ליזום שיחות שלום והתקרבות עם ישמעאל. הוא ידע את מקומו והקרין זאת כך, עד שישמעאל הבין שאין לו עוד מקום בארץ ישראל. בניו ובני בניו, כבר עברו לחצי הערב: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה".