הכותרות אומרות שיותר ויותר בנות דתיות בוחרות את מסלול החיילוּת על-פני שירות לאומי-אזרחי.

לפני שנשאל "במה רע הדבר?" נבדוק האם האפשרות שיותר בנות שומרות על אורח חיים דתי מאשר קודם ושעדיין לא החליטו שגיוס לצבא לא ישפר את מצבן הדתי, היא אפשרות לא סבירה? המספרים הקטנים הללו אינם מסמנים מגמות לכאן או לכאן ובטח לא אחרי שנה אחת בלבד.

סוגיית גיוס בנות לצבא עתיקת יומין במונחים של מדינת ישראל. אף היום, גם מי שמנהלת אורח חיים דתי, לא משוכנעת ששירות צבאי נחות משרות לאומי. האתוס הלאומי-צבאי עדיין קיים וטוב שכך.

במכלול השיקולים שיש לקחת על-מנת להכריע (בסופו של דבר היא הכרעה עצמית) בין שירות לאומי לזה הצבאי, מוכרח להיכנס שיקול המוראל והגאווה הלאומיים. הם אינם בגדר שיקולים זניחים.

הדברים לעיל מצטרפים לדברים שאמרתי בעבר בדבר גיוסן של נשים למערך הלוחם של צה"ל. זהו אחד הנושאים שהאמת עליו אינה נפוצה. והאמת מדברת על כך שהתועלת המעשית של שילוב חיילות במערך הלוחם קטנה ואף שלילית.

ארגוני הנשים הן אשר מסרבים לדון בסוגיה הזו על כל היבטיה. מה שכבר נבדק במשך שני עשורים בצבא ארה"ב והוכח מעל לכל ספק נעשה בזעיר אנפין בצה"ל. וגם אחרי כל זאת, המסקנות הן שהחיילות נפגעות רפואית, החל משברי מאמץ וכלה בסיכון היכולת ללדת. וכל זאת הרבה לפני היבטים הלכתיים כלשהם.

נכתבו ספרים על מחקרים רבים שנעשו בארה"ב ואולם ההתעלמות של ארגוני הנשים גורמת לנזק בלתי הפיך לחיילות ההולכות למסלול הקרבי המובהק.

אם נאגוד את כל הנאמר ונוסיף לכך שלדעתי, נשים אמורות להביא חיים לעולם, להביא רוגע ופשרה, ושאסור להן להיות שותפות להרג בטח לא באופן ישיר, הרי שיש לברך את הבנות ההולכות לשרות לאומי של שנתיים.

הבנות שמחליטות ללכת בכל זאת למסלול הצבאי, יש להכינן באופן יסודי לקראת התמודדות מול קשיים שטרם הורגלו להם. החרבות טרם כותתו לאתים ומכאן שמוראל וגאוות משפחה הם חלק מההכנה לקראת מלחמה חלילה.

==

ד"ר גבי אביטל הוא  יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי.