אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הקברניט שנעשה לו עוול: "לא העלתי בדמיוני שאשלם כה רבות"

רב החובל מאיר תדמור שהציל את הפליטים הוויטנאמיים בשנת 77' לא ידע שפעולה שהייתה כה פשוטה עבורו, עתידה לשנות את גורלו באופן משמעותי ואת השיח בישראל. ראיון מיוחד עם בתו של הקברניט האמיץ שנשכח בהיסטוריה וחומרים חדשים שמתפרסמים לראשונה

הציל את הפליטים ופוטר / ראיון היסטורי  לסרוגים
  הפליטים הוייטנאמים נאספים תמונה בצבע לראשונה, משמאל מאיר תדמור במדי חיל הים 1952. באדיבות בתו דפנה תדמור-ניניו.

10 ביוני 1977. ספינת הסחר "יובלי" של האחים עופר בדרך למזרח הרחוק: טייוואן ויפן. מלחמת וויטנאם עדיין ברקע, אבל המסלול בטוח, ורב החובל של הספינה "יובלי", מאיר תדמור, לא צופה לבעיות בדרך. אבל אותו שייט עתיד להפוך כמעט את גורלו, ואת השיח בישראל כמעט לתמיד. מה קרה שם באותו מאורע היסטורי?

הצלת הפליטים: "מבצע אנושי"

באמצע המסע, מול חופי וויטנאם, מתגלית ספינת דיג רעועה ועליה עשרות פליטים וויטנאמים שנתקעו בלב ים, בלי אוכל ושתייה, ובלי אף אונייה שתסכים לעזור להם ולשאת אותם לחוף מבטחים במשך כמה ימים. ברגע זה רב החובל תדמור לא חושב פעמיים ומחליט להעלות את הפליטים ולהעניק להם עזרה. לאחר התקשרות עם נציגי משרד החוץ בישראל, מתקבל האישור למציאת פתרון לפליטים והם מוטסים לישראל כהחלטה הראשונה של בגין עם עלייתו לשלטון: "עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי, יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה". הפליטים נקלטו בישראל, לאחר שנתיים נקלטו עוד מאות פליטים, ובסך הכול כ-500 פליטים.

התקשורת יצאה מגדרה, ורב החובל תדמור הופיע בעיתונות ועל מסכי הטלוויזיה. יהודה עופר מחברת הספנות "האחים עופר", הבעלים של "יובלי", קיבל מכתב תודה מיוחד ממנחם בגין זמן קצר לאחר המקרה (26.6.1977):

"מר עופר היקר, עם השלמת מבצע ההצלה של הפליטים מויטנאם והגעתם לחוף מבטחים בארצנו, קבל נא את תודות הממשלה ותודתי על חלקכם במבצע אנושי זה…אודה לך אם תעביר את תודתי האישית לרב-החובל של האונייה "יובלי" ולאנשי צוותה. יישר כוחכם".

המכתב מבגין לא הגיע

אולם בעוד בעיני בגין והתקשורת תדמור נתפס כגיבור, למעשה בפועל הוא פוטר מעבודתו אצל "האחים עופר" על אותה סטייה מהמסלול שהאטה את העברת המסחר. שנה לאחר מכן, העיתונאי יוסף מיכלסקי, ראיין את תדמור ומסכם את השנה שעברה עליו:

"הוא תואר באמצעי-התקשורת בארץ ובחו"ל כגיבור. מעשהו זיכה את מניות ישראל, הנמצאות בשפל בבורסת העולם, בכמה נקודות עליה. הכל סיפרו בשבחו של רב-חובל מאיר תדמור. סופר לרב-חובל תדמור שראש הממשלה שלח לו מכתב תודה אישי ועל מסכי הטלוויזיה לא נפקד מקומם של מנהלי החברה, בעלת "יובלי", שהביעו גאוותם על מעשי הקברניט ואנשי צוותו. כיום, שנה אחרי המאורע "שעשה היסטוריה", מתדפק רב-חובל מאיר תדמור על דלתות חבורת הספנות ואינו מקבל עבודה…מכתב ראש הממשלה לתדמור (אם נכתב בכלל) בושש להגיע…נותר האיש ללא עבודה ועתידו מעורפל".

גם במעריב, כתב על כך העיתונאי שמעון רפפורט (20.2.78): "רב החובל מאיר תדמור, שהיה קברינטה של האניה "יובלי", שהעלתה על סיפונה במזרח הרחוק פליטים וויטנאמיים שסירתם ניטרפה – אינו מצליח לקבל פיקוד על אניה…חוכרי האניות אינם רוצים שיפקד על האניות שהם חוכרים…נאמר לו להמתין בבית, מבלי שיובהר לו מה יהיה גורל העסקתו בעתיד".

תדמור, שראה את הכתבה של מיכלסקי שהזכיר "שראש הממשלה שלחו לו מכתב תודה", כנראה הופתע: האם קיבל הוקרה מראש הממשלה עצמו? האם מישהו סוף סוף הבין את המעשה שעשה תדמור, ולא רק "לרכב על הגל" של המעשה ברחבי התקשורת והעולם? זה נאמר לו בהיותו בחו"ל שכנראה קיבל מכתב מראש הממשלה, אך אליו הוא לא הגיע. בליבו כנראה קיננה המחשבה שלא הרפתה ממנו: מדוע הממשלה לא עוזרת לו מול האחים עופר? מדוע דווקא הוא, שהחליט להציל את הפליטים, נזרק כשעיר לעזאזל?

מנחם בגין. צילום: HERMAN CHANANYA/לע"מ

במכתב ללשכת ראש הממשלה, מנסח תדמור בקצרה את שאלתו עם רמזים לכך שפוטר בעקבות פעילות זו ומצבו ללא תמיכה: "האם נשלח אליי מכתב ממשרד ראש הממשלה על פעילותי זו, כמו שנאמר לי בהיותי בחו"ל, או להד"ם (=לא היו דברים מעולם). בנוסף לסימן שאלה זה, מציג המאמר מציאות די עגומה, שלמרות שאינני מעז לקשרה עם פעילותי האנושית, היא מעלה כמה סימני שאלה נוספים".

בתגובה, קיבל תדמור תשובה לקונית מלשכת ראש הממשלה בשם מזכיר לשכת ראש הממשלה דאז, קדישאי: "לא קראתי את מאמרו של מר מיכלסקי ולכן אינני יכול להתייחס אל הפסקה האחרונה שבמכתבך", וצירף את מכתב התודה של בגין ליהודה עופר שהובא למעלה שם נמסר כבדרך אגב גם למסור תודה לרב החובל.

המכתב מלשכת רה"מ בגין לתדמור

מאיר תדמור נפטר לפני 6 שנים, בשנת 2012, וכל חייו הרגיש שנעשה לו עוול ושפוטר בגלל המאורע ההיסטורי שגרם להאטת המסע. האחים עופר הכחישו זאת בתוקף, כך בכתבה הנ"ל של מיכלסקי טוענים מנהלי חברות הספנות שבה עבד כי הפליטים עלו על ספינת "יובלי" באישורם ויש לדבריהם הוכחות לכך: "עובדה היא, אומרים אנשי החברה, שהחברה נתנה את האישור המבוקש, שילמה לצוות, לפי דרישתו, תוספת מאמץ (בעד הטיפול בפליטים), ודאגה לתוספת שמיכות ובגדים בשביל הפליטים ולצרכים אחרים שלהם". אולם סימני השאלה, וצירוף המקרים שלאחר מכן לא נמצאה עבורו עבודה, עדיין רבים מדי.

"יושר אישי כמו סרגל"

תדמור נולד בשנת 1931 ברחובות לאברהם ולובה. יחד איתו נולד אחיו התאום אמנון והם גדלו בצילם של קשיים כלכליים שהקשו על המשפחה.אביו עבד שנים כנהג משאית של חברת "נשר". ההורים היו מאוד נוקשים עם הילדים, וזו הסיבה שלאחר מכן גם מאיר יצטייר כאדם נוקשה ושתקן. אברהם ולובה היו מראשוני נווה שאנן  בחיפה וחיו שם עד שהתגרשו והתחתנו מחדש.

האחים, מאיר ואמנון, היו ילדים מאוד פעילים ולשניהם קריירה עשירה ומרשימה בחיל הים. מאיר התקדם בצבא בדרגות הקצונה בחיל הים עד לתפקיד רב חובל, והקים בית עם שרה ונולדו להם 3 ילדים. בראיון מיוחד עם בתו, דפנה תדמור-ניניו, המתגוררת בשני העשורים האחרונים בטקסס ואמא לשני נכדיו של מאיר: נדב ואלעד, עולה סיפור משפחתי לא פשוט.

דפנה, בת 53, היא הבת היחידה שבחיים, לאחר שגם אחיה נפטר בדמי ימיו וגם אחותה ממחלת הסרטן בגיל צעיר. המשפחה המורחבת של אביה נספתה ברובה בשואה, וגם בין האחים מאיר ואמנון התגלעו חילוקי דעות שגרמו לפרידה, ורק בהלווית אביה הגיע אמנון לחלוק כבוד לאחיו. המשפחה אם כך הייתה מצומצמת, ולאחר פטירת אביה היא גילתה עליו פרטים שלא הכירה כמו היותו עובד במוסד בצפנים (למרות ההפתעה שישנה גלויה שאיחלה חג שמח למאיר, עם כיתוב מאחורה – "המוסד" – כנראה שבעבר היו פחות זהירים…). לשם כך נסע מאיר עם משפחתו לתקופה קצרה לשהות בצרפת לשנה, ובחזרתם קנו דירה בנווה שאנן. גם בחייו האזרחיים, התקדם מאיר, בתחילה עבד בצים ומשלא קיבל קידום עבר לעבוד אצל האחים עופר שם עבד מעל 5 שנים עד להצלת הפליטים.

מאיר ואשתו שרה תדמור ביום חתונתם. באדיבות בתו דפנה תדמור-ניניו.

למרבה ההפתעה, גם דפנה הייתה כנערה צעירה על סיפון אניית "יובלי" בזמן המאורע ההיסטורי של אביה שנחלץ לעזרת הפליטים. במסע הארוך למזרח הרחוק, צירף אביו את אשתו ואת בתו הקטנה בת ה-13 דפנה להפלגה שיצאה מנמל אילת. דפנה זוכרת לספר על הספינה הרעועה ואת תחינות הפליטים לסיוע ובעיקר למים ואת הכרזות שנופפו להצלה שעליהם נרשם: "מים" ו-"אוכל".

דווקא אולי בגללו אופיו הנוקשה של אביה, אומרת תדמור-ניניו, היה לו ברור שצריך לעזור לפליטים: "אבי לא היה אדם דתי, ולא מאמין, ומה שהדריך אותו היה יושר אישי. הוא היה ישר כמו סרגל, והפן המוסרי הכריע ברגע את החלטתו לסייע לפליטים גם אם יהיה עיכוב במסע וסטייה מהמסלול".

עם השנים התקרבו היחסים עם אביה, ולאחר לידת נכדיו הספיק מאיר להכירם, והיה חשוב לה שיהיה ביניהם קשר למרות המרחק הגאוגרפי.

התגלה "הישראלי היפה"

תדמור-ניניו זוכרת שגם שהספינה עגנה בחוף, סירבו הרשויות לאשר לפליטים לרדת מהאנייה, ורק בעקבות סופת טייפון שהתרחשה באזור הסכימו לספינה לעגון עם הפליטים, לאחר שממשלת ישראל הסכימה לקלוט אותם הם ירדו בדרך לטיסה לישראל. בכל מהלך הנסיעה התגלתה המוסריות של הקברניט מאיר תדמור, כך גם עם ד"ר הואה שהיה רופא, מנתח חזה לשעבר בסייאגון, על ספינת הפליטים אבל ללא מסמכים, ושדפנה לא הרגישה טוב – הציע הד"ר לטפל בה, אבל לא האמינו לו שהיה רופא ולא הסכימו שיתקרב אליה. רק אביה, קברניט הספינה, האמין לו. שנים לאחר מכן עוד נשמר הקשר עם ד"ר הואה, שהתחתן עם ישראלית ועבד תקופה בבי"ח סורוקה ולאחר מכן עבר לארה"ב.

"החזרת בטחוני וכבודי האישי", אמר לו ד"ר הואה, "כאשר בהיותך רב חובל האניה הפקדת בידי, בידי פליט וויטנאמי יחף ללא תעודות מתאימות, את הטיפול בבתך החולה".

הצלת הפליטים, תמונות בצבע. באדיבות דפנה תדמור-ניניו

במסעה של "יובלי" התגלו כמה מאורעות שאולי בישרו על שיט שהולך להיות לא פשוט. דפנה זוכרת שכמה ימים לאחר הצלת הפליטים, נפל אחד המלחים לתחתית הספינה ונפצע והיה צורך בפינוי במסוק כיד לפנותו לבית חולים. בכתבה של מיכלסקי שראיין את תדמור שנה לאחר מכן נשמר הסיפור אחד לאחד, ומוסיף גם את תמרוני הספינה כדי להתחמק מסערת טייפון שפקדה את האיזור, תקלה חשמלית שגרמה להגה הספינה לא לעבוד כשורה, פגיעה קלה בדוברה ועוד: "אף שאינו מודה באמונות טפלות", כתב מיכלסקי, "הוא סבור כי היה באותה הפלגה גם מעין 'סימן רע'".

"תדמור ישלם על מה שעשה" – ושילמתי!

באותו ראיון, תיאר תדמור את המאורע: "באניה נתגלה אז הישראלי היפה. הפליטים חסרו מים, מזון ובגדים, אך נטלו עמם כמויות גדולות של זהב והציעו לתת ממנו לאנשי הצוות. איש מהימאים לא לקח מהם דבר. הימאים פינו תאיהם כדי לקלוט את הפליטים. התחלקו עמם בכל".

לאחר 15 שנה, במפגש עם ויא-טרונג פאן, פליט וויאנטמי שהתיישב בישראל וילדיו התגייסו לצה"ל, שיחזר טרונג את גורלו הטראגי: חייל בצבא הדרום, שידע שאם יישאר ייהרג מייד כמו חבריו בידי הקומוניסטים, ויחד עם אשתו ושלושת ילדיו עלו על סירה וברחו ללב ים, למחרת כבר נגמר הדלק וכל ספינה שעברה התעלמה לא הייתה מוכנה לעזור להם. עד שהגיעה ה-"יובלי".

תדמור, שהיה בן 46 בלבד בעת החלטתו הגורלית, נזכר לאחר 15 שנה בהחלטתו: "אמנם החוק הבינלאומי אומר שיש להציל אנשים בסכנה בלב-ים, אבל אני חייב לקבל אישור מבעלי האונייה. הייתה בעיית קשר, והיה ברור שהסירה הרעועה עומדת לטבוע והאנשים שבה – לגווע בצמא וברעב. לא המתנתי לאישור בעלי הספינה, ונטלתי על עצמי את האחריות. העלתי אותם לסיפון והסתלקתי משם במהירות. באופק ראיתי סירות קרב קומוניסטיות".

בכתב ידו מצטט תדמור חילופי דברים של מכר עם יולי עופר. נאמר לו שישנה הוראה מפורשת להתרחק מהאיזור "כדי לא להתקל בספינות פליטים". חברו מחיל הים, שתדמור הבטיח לו לא להזכיר את שמו, סיפר לו כי בפגישות ראשי הספינות בארץ, יולי עופר אמר לו: "תדמור ישלם על מה שעשה עם הפליטים". ומייד מוסיף תדמור בכתב ידו: "ושילמתי!"

בעוד המאורע ההיסטורי מעלה מחשבות על יחסי הפליטים היום והאם מישהו היה מעז לאסוף בלא רשות פליטים בלב ים אם היה יודע שהיה מאבד את מקום עבודתו, דווקא הזיכרונות ההיסטוריים שכחו את הקברניט האמיץ שבעקבות הצלת הפליטים השתנו חייו לבלי הכר. ניסו לעזור לו למצוא עבודה בחברות זרות, אבל עם השנים הוא לא צלח בכך ויוקרתו כקצין בחיל הים ועם נסיון עשיר עלו בתוהו בעקבות החלטתו. הוא נאבק במשפט באחים עופר, אבל פרנסתו ובריאותו נפגעו. רק הפיצויים שקיבל בעקבות המשפט הקלו עליו במעט.

"בסופו של דבר התברר לי שהעולם האכזר והציני של המזרח הקסום אינו יחיד במינו וגם בנמל הבית שלי יכול להיות מקום ששולטים בו הציניות והאכזריות. ידידים שאיני יכול לנקוב בשמותיהם, אמרו לי: הסתבכת", אמר תדמור בראיון 15 שנה לאחר מכן: חודשים ספורים לאחר מכן הורד רב החובל תדמור מהאונייה שעליה פיקד, נאמר לו כי הסיבה לכך הייתה שקיים מידע שבפרשת הפליטים "גרמתי נזק לכספי החברה. עובדה שלאחר מכן נותרתי מספר חודשים ללא עובדה וללא משכורת".

התקשורת העולמית שיבחה את ישראל, ואת ראש הממשלה מנחם בגין על החלטתו, ועד היום בכל מקרה שמוזכר יחס חיובי לפליטים בישראל מועלה שמו של בגין, ואף של האחים עופר. אבל שמו של קפטן מאיר תדמור, אופיו המוסרי, יושרתו והחלטתו, נעלמו. מי ייתן וכתבה זו תעלה אותו על נס מחדש.

 

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
4 תגובות - 4 דיונים מיין לפי
1
עופר תאווי בצע.
יפה יוסף | 10-05-2018 23:34
מה שווה הכסף לעומת החיים?
2
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?
אילה קופרמן | 12-05-2018 22:24
דפנה יקרה. הסיפור שהעלת זכור לי .אני חושבת שלו היה צריך אביך לבחור שוב ... היה נוהג באותו אופן על פי צו ליבו - בחמלה ובאנושיות כלפי הזולת. תמונה יפה של הורייך.... העלאת נושא מאוד חשוב ורגיש.... אולי זה יעורר קצת את האנשים המפקדים בעמדות מפתח שייתנו דוגמה חיובית וימצאו את הדרך הנכונה להושיט עזרה לנרדפים.
3
עבדתי עם מאיר תדמור בשנת 2000. אדם קשה אבל
יובל | 22-03-2020 17:49
ישר. סיפר לי שבמבצע ההצלה הזה לא יכול היה להתעלם מהעובדה שביתו נמצאת באוניה ואיך הייתי יכול להביט בעינייה אם לא הייתי עוזר... בגין היה, מבחינתי, אכזבה קשה מאוד, הרי מדובר בראש ממשלה ! אם רק היה רוצה ולו במעט, רב החובל תדמור לא היה נזרק לכלבים. ואם בכלבים עסקינן, הרי שהאחים עופר ראויים לתואר כלבים במובן השלילי של השם - וצריך לבקש את סליחת הכלבים שהם בעלי חיים טובים ונחשבים לידידו הטוב של האדם. האחים עופר אינם כאלה. מאוד מצער שיש בידם מכתב המודה להם על מעשה אצילי שלא הייתה להם בו יד ורגל - אלא בדיעבד, ואז הייתה גם הייתה להם בו יד וגם רגל.
4
לימודי חובה
דליה | 10-06-2020 10:38
יהי זכרו ברוך מרגש עד דמעות חבל שלא מכניסים את זה לסדר הלימוד בתיכונים או בכלל לידע כללי של הדורות שגדלים פה