חז"ל לימדו אותנו כי 'מעשה אבות סימן לבנים', או כלשון המדרש "אמר ר' יהושע סימן מסר הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו אירע לבניו". (תנחומא יב,יב).

במילים אחרות, כל מה שקורה לנו הבנים, כבר נמצא בתמציתו בדרכי התנהלותם של האבות. כוונת חז"ל בדרשה זו היא שעלינו ללמוד ממעשה האבות, לאמץ את מעשיהם וליישם זאת גם בימינו.

בעקבות הריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט, מציע אברהם לחלק ביניהם את הארץ: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶיךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ. הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה." (בראשית יג,ח-ט). בסופו של דבר לוט בוחר את עבר הירדן המזרחי, ומשאיר לאברהם את ארץ ישראל שבין הירדן והים.

תגובתו של הקב"ה למעשהו זה של אברהם היא הבטחה מחודשת לנחלת כל הארץ עד נהר פרת: "וה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה. כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם." (יג, יד-טו).

אברהם עומד בין בית-אל ובין הָעָי, בהר בעל חצור (1,016 מטר מעל פני הים), המקום הגבוה ביותר בשומרון (גבוה יותר אפילו מהרי חברון), בשל גובהו ומיקומו, הוא נקודת תצפית לכל ארץ ישראל ביום טוב רואים ממנו את החרמון.

במערב רואים את מישור החוף מהכרמל ועד אשקלון ואת הים התיכון. במזרח רואים את בקעת הירדן, ים המלח ואת עבר הירדן המזרחי מהר החרמון, הרי הגלעד, הרי מואב ועד הרי אדום. בדרום נראים הר הצופים בירושלים והרודיון בהרי יהודה והרי חברון. ובצפון יש תצפית לעבר הרי שומרון והרי הגליל התחתון.

כל המקום שאברהם רואה, הוא כל ארץ ישראל המובטחת מנהר מצרים ועד נהר פרת. דווקא לאחר ההפרדות טורח הקב"ה להראות לאברהם את כל הארץ ולציין בפניו כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם, ולנזוף בצורה מעודנת,באברם על שוויתר על מחציתה ללוט? הרי את כל הארץ הבטחתי לך ולזרעך עד עולם.

מלחמת עולם

כדי להגשים את ההבטחה הזו, קורה מאורע בלתי צפוי, פורצת מלחמת עולם. חמשת המלכים מורדים בארבעת המלכים, מה שמוביל למלחמה כוללת במזרח התיכון ולנפילתו של לוט, בן אחי אברהם, בשבי.

אברהם יוצא למבצע קטן, רק כדי להחזיר את לוט, אבל המבצע מתגלגל עד שיוצא שהוא כובש את כל המזרח התיכון, עד משמאל לדמשק. קודם אברהם שלט בארץ ואחרי שויתר על חלקים ממנה נאלץ להלחם על אותם שטחים כדי לכבוש אותם מחדש.

כאשר אברהם חוזר מהמלחמה, יוצא לקראתו מלכי צדק מלך שלם, עם לחם ויין ומברך אותו. אך אם נדייק בפסוק, נראה כי מלכי צדק הוציא את הלחם והיין, מדוע הוא לא מזמין אותו אל תוך העיר?

אומות העולם יודעות כי הדרך לשליטה במזרח התיכון עוברת דרך השליטה בירושלים. מי שישלוט בהר הבית הוא ישלוט גם בשאר האזורים. מלכי צדק על כן, מונע מאברהם את הכניסה לעיר ויוצא אליו מן העיר החוצה.

רצונו לומר לו, הר הבית עדיין לא בשליטתך. רק בימי דוד המלך תעבור השליטה על הר הבית לידי עם ישראל, אז גם התבססה הממלכה האדירה של דוד ושלמה.

משדה הקרב לשולחן המשא ומתן

מאידך, עם הבאים לברך את אברהם, בא גם מלך סדום. עד עכשיו הוא התחבא בתוך באר חימר, וכעת הוא יוצא ממחבואו ומתחנן בפני אברהם לוותר על ההישגים הצבאיים שלו."וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ." (יד,כא).

זו שיטה עתיקת יומין במזרח התיכון, שאחרי שצד אחד מובס בשדה הקרב, הוא בא לשולחן המשא ומתן כדי לדרוש מהצד המנצח לוותר על הנצחון. אברהם איש החסד, נעתר לבקשת מלך סדום ומסכים להחזיר לו את רוב השלל, האנשים והקרקעות.

בעקבות אירוע זה, הקב"ה מתגלה אל אברהם בברית בין הבתרים ושוב חוזר על ההבטחה על הארץ והפעם עם גבולות ברורים: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת." (טו,יח).

אנו רואים כאן, איך המציאות במזרח התיכון כמעט ולא השתנתה במשך שלושת אלפים שנה. השחקנים התחלפו מעט, האוהלים הפכו לבניינים רבי קומות, אבל השיטה נשארה אותה שיטה.